אולי תתחרטי על זה שאנשים קוראים את השרשור, לא על זה שהעלית את הנושא.

תתפלאי, אבל יש גם הרבה רווקים שמרגישים שחיקה, וקל להם יותר להתחבר למישהי שחוותה בעצמה אותו דבר. ויש כאלה שלא יראו את מי שאת אלא את מי שאת יכולה להיות ורוצה להיות

תבדקי משהו אחד שאת יודעת שאת יכולה לחזור אליו. אחר כך עוד משהו. ותרשי לעצמך לחזור אחרי נפילה. כתבתי תרשי לעצמך ליפול ולחזור, אבל להרשות לעצמך ליפול זה יותר מדי - וכנראה תעשי את זה בלי הרשות שלי. אבל לחזור, את יכולה. לפעמים תפלי יותר, לפעמים פחות. תמצאי מקורות של כוח, גם אם את לא ראויה להם. ואז תהיי ראויה.

יש המון סוגים של מקורות של כוח - מעמד ציבורי (להיות מדריך או מחנך או סתם להיות אוזן קשבת למישהו שצריך); מעמד בעיני אדם שמעריכים אותו - אם לדוגמה אהרן הכהן אומר לי שאני צדיק, אני רוצה להצדיק את האמירה שלו.

הבעיה שהרבה פעמים אנחנו מרגישים לא ראויים: אם הוא רק היה יודע כמה אני שפל הוא לא היה מעריך אותי, אם היא היתה יודעת מה אני חושבת עליה היא היתה שונאת אותי, אם הציבור היה יודע כמה מידות רעות יש לי, אנשים היו לועגים למסר שאני מנסה להוציא מפרשת השבוע.

זה נכון גם בדייט - אם הוא היה יודע מי אני באמת הוא לא היה רוצה אותי; ברגע שהוא יגלה את החסרונות שלי הוא יעזוב; מה היא תעשה כשהיא תגלה שאני כך וכך. הרבה פעמים זאת הרגשה מוטעית - יכול להיות שהצד השני מסוגל להכיל ואפילו יאהב את ה"חסרון" הזה. אבל הרצון להיות טוב יותר, שהרבה פעמים נוכח בקשר טוב, הוא לפעמים אתגר (כי אם אנחנו מעריכים את הצד השני, אנחנו מנסים להתאים להם; זה היתרון בקשר זוגי עם אדם שאנחנו מעריכים - אבל מסוכן להגזים). 

ואז הפתרון לדעתי הוא להתעלם. אם אהרן הכהן חושב שאני צדיק, אז גם אם אני בכלל לא מסוגל להגיע למה שהוא מצפה ממני, אשתדל שלא ישים לב, ואשתדל להיות ראוי להערכה שלו, אבל מהחלק המאיים פשוט אתעלם (אם אני מסוגל). אמשיך למסור שיעורים בבית הכנסת, והחברים שאבחר יהיו כאלה שאני יודע שהרמה הרוחנית שלהם ממש גבוהה - לפחות ברמה שאליה אני שואף (שאיפה ריאלית, אחרת זה סתם מייאש). ועם הזמן, גם אגיע לדרגה הרוחנית שמצדיקה את זה.

נראה לי שזה מסביר מה התכוונתי.

זכור לי ציטוט מספר דרך המלך של בעל חובת התלמידים, שאומר שבמלחמת היצר צריך לרוץ קדימה ולא להתעכב לטפל בבעיות, כי אם מתעכבים לטפל אז מפסידים את הקרב ואת המלחמה. לא הצלחתי למצוא, אם יש מישהו שבקי מוזמנים לציין את זה (אני חושב שזה במאמרי ראש השנה). זה אגב תו"ל מוכר, לא יודע מה הנוהל של מד"א או חובשי צה"ל, אבל חלק מהנצחונות של הצבא הבריטי נזקפים לשימוש בתו"ל הזה, להתקדם בלי לשים לב לנפגעים, כי בסופו של דבר התקדמות חוסכת נפגעים בחשבון הכללי.

אדם בדרך כלל לא חי בשגרה קבועה. לדוגמה, פעם בכמה זמן נאלץ להקל בהלכה או במנהג מסוים (כל אחד והרמה שעליה הוא מקפיד). מצד שני, פעם בכמה זמן יש לו הזדמנות להתעלות, להתחיל הנהגה טובה חדשה (הלכה, מנהג, מידה טובה).

השאלה היא מה נשאר ומה חולף. כמה שלאדם יש יותר כוח רצון, והתוצאות של המאמצים שלו הן חיוביות, הוא מצליח לשמר את הדברים הטובים (שבדרך כלל דורשים יותר מאמץ). כמה שהוא חלש יותר, מאוכזב יותר, ובתחושה שהמאמצים לא מועילים - הוא מגלה שהוא כבר לא מקפיד על __ ולא קרה כלום, ואז המקרה הופך לשגרה. כך זה גם לגבי החברה שנמצאים בה - אם היא חברה תובענית מבחינה רוחנית, רק מי שיש לו "גב" חזק יצליח לעמוד בדרישות. ולפעמים מגלים אנשים שכיף לדבר איתם אבל רוחנית הם במקום נמוך יותר - אם הייתי בחברה טובה, הייתי שומר על עצמי. אבל כרגע אני חלש ואני מבקש את הקרבה שלהם.

באופן כללי, החוויה של הרווק היא חוויה מסוימת של חולשה, כי אין לו "גב". אין לו אישה בבית שתשים לב לשינוי (או בעל, כמובן), והוא מחפש את העצמאות מהמסגרות הישנות (ישיבה או בית של ההורים) ולכן קשה לו לקבל מהן פידבק לגבי השינויים בצורת החיים שלו. לפעמים הייאוש הוא כזה, שאפילו פידבק כבר לא משנה, כי מאבדים יותר מדי משמחת החיים מכדי להשקיע בתהליכים של התעלות. שמחת החיים שנדרשת לתהליכים כאלה היא בדרך כלל שמחת חיים קבועה ומתמשכת, ולכן גם נפילות קצרות יכולות לפגוע בה (הדרך שלמדתי היא לדלג על התקופות האלה, כלומר לשים לב שכרגע אני במקום נמוך ולכן אני לא מצליח להשקיע בכל מה שאני רוצה, אבל לזכור את המקום שבו הייתי ולחזור לשם ברגע שאני קם ומתעודד).

בקיצור, תמיד יש זליגה. אצל אדם שמרגיש תחושות של ייאוש (לא קיצוני, אבל אפילו "לא חשבתי שאתגבר רווקה") הזליגה כמעט תמיד תהיה כלפי מטה, לכיוון הקל; אצל אדם שנמצא בחברה שמעודדת התעלות, הזליגה תהיה כלפי מעלה; ויש הרבה מצבי ביניים, של אנשים בלי אופק רוחני שמצליחים לשמור על רמה אחידה פחות או יותר, ומצד שני, אנשים במצב קשה שמוצאים את הכוח להלחם ולהתעלות או לפחות לשמור על רמה אחידה.

מנסיון, גם עם השחיקה הרוחנית, יש זמנים שאני מצליח להתעלות בחזרה - אם בצורה יציבה (דברים שנשארים איתי גם אחרי שהסיבה נגמרה) או בצורה זמנית.

זה יכול להיות עבודה רוחנית, היכרות עם אדם שעוזר ונותן השראה (אפילו לפגוש לדייט, ובטח לקשר רציני יותר), או תפקיד מסוים שכולל בתוכו היכרות עם אנשים או מעמד מחייב (הדרכה, תפקיד חינוכי, התנדבות). לפעמים זה משאיר חותם בנפש, לפעמים זה נעלם אבל מזכיר לנו שבסיטואציה אחרת ובהקשר אחר לא איבדנו את מי שהיינו פעם.

לגבי ההתבגרות כרווק - אני מניח שאנשים שונים חווים את זה בצורה שונה, ואפילו אותו אדם חווה את זה אחרת בתקופות שונות. היו ימי הולדת שהייתי בדיכאון, היו ימי הולדת מאוחרים יותר שהייתי מאושר. חברים טובים יכולים לעזור בזה

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

שייך,

סביר מאוד שאפילו לא קיבלו את הפרטים שלך בגלל זה.

לפעמים דווקא כשהאדם כבר לא רלוונטי עבורנו הדמיון מתחיל להשלים את כל מה שלא באמת קרה. הוא בונה בראש מה היה יכול להיות ובקלות מצייר תמונה מושלמת ( מידי) שלא בטוח שהייתה קיימת במציאות.

כשאתה רואה אותה עם בעל וילד אתה לא באמת רואה את החיים שהיו יכולים להיות לכם. אתה רואה תוצאה מוגמרת והמוח באופן טבעי משלים את החסר..

אל תשכח שגם אם הייתם נפגשים אף אחד לא יודע אם באמת הייתם מתאימים. יש הבדל גדול בין פוטנציאל שדמיינו במשך שנים לבין זוגיות אמיתית שנבנת יום יום .

ובעיניי, המשפט שכתבת מה אני אמצא? הוא כנראה הדבר שבאמת יושב מתחת לכל זה. מתי שלי תגיע

אל תיתן למחשבות האלה לשכנע אותך שפספסת את האחת. יכול להיות שהן פשוט מזכירות לך כמה אתה רוצה כבר להקים בית משלך. וגם זה, בעזרת ה' יגיע.

ועם כל מה שכתבתי לי יש כלל ישר שקופץ לי לא להשוות לאחרים תתרכז בעצמך זה באמת הרבה יותר כיף

עכשיו הגעתי לבית אז אני יותר מיושב. שניה רגע עוצר כי נשרף לי האוכל.

אוקי שומעים? אז בקיצור, עכשיו אני פתאום קולט את הפספוס. היא היתה עם האח שלה (בנינו זה הבן שלה אבל אני מעדיף לחשוב שהיא לא נשואה)

קיצר זרקה לו פירגונים בקול .. "מלך מלך!" אני סתם הסתובבתי. נראה לי היא חצי התפדחה למרות שהיא לא מהמתפדחות. אולי מהמפדחות זה כן. בקיצור....

מה רציתי להגיד, חשבו על הסיטואציה שאני מסתובב ואומר לה "יותר ממני?..." מה לדעתכם היתה התגובה שלה? אני אומר הייתה מבקשת את המספר לא שאני משוויץ עכשיו או משהו.

סתם טוב אני רואה שאני שוב מדרדר לכן נעצור כאן. יש למישהו משהו להוסיף?

זה בסדר אתה גם ככה מדבר לעצמך אין מה להוסיף . אוקי... הבנתי.

אני הולך.

🤣🤣🤣

אמן, שימחת

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

מופתע שזה חריג

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

שלמדתי מהם איך לא לנהל זוגיות והורות

היום אני יודעת שזה לא רק הזוגיות/ ההורות

אלא האדם באשר הוא

כי בסוף הזוגיות/ ההורות היא מראה של הבנאדם

גם אם לא רציתי להתנהל כמוהם (והצלחתי בהרבה מובנים)

יש חלקים שנשארו

השפעות מילדות

אפילו כאלה בתת מודע

תמיד יש ויהיה על מה לעבוד

לעשות נכון יותר

אחד של ההורים

השני של הסבא וסבתא שגרו צמוד ממש

הדתדלתי לקחת את הטוב שראיתי משניהם.

מההורים שלי למדתי בעיקר מה לא

מהסבא וסבתא קיבלתי המון.

אבל קצת עיוות לי את המושג זוגיות כי סבא שלי היה בעל מהסרטים באמת.עשה הכל או כמעט לגמרי הכל ופינק את סבתא שלי ממש בלי סוף וממש נהנה מזה.

היא היתה ממש נסיכה שלו.

בעיקר בהתנהלות בתוך קשר,

בסוף, זה מה שראיתי בבית. על בסיס זה, אני יכול לעצב את איך אני רוצה שהזוגיות שלי תראה.

אני לא חושבת שמודלי זוגיות מכל סוג שהוא היו משפיעים על מה שאני מחפשת.

מה שהכי נגע בי היה לראות כמה הוא השקיע בסבתא שלי בהקשבה בעדינות וביחס המכבד שנתן לה.

ואצל ההורים התחברתי במיוחד לזה שהם תמיד ביחד גם כשהם לא מסכימים הם עדיין מחייכים אחד לשנייה ויש ביניהם חום יציבות ציניות הומור בעיניי יש בזה משהו ממש קסום.