אומרים שזמן מרפא כאב.
אומרים שזמן הוא התרופה המועילה ביותר.
אומרים שזמן משכיח דברים.
אז אומרים.
זה לא נכון.זה לא.
אולי הזמן מעמעם את הכאב אבל הכאב עדיין קיים באיזו סמטה חשוכה בלב,באחד מהחדרים.
וכשהכאב הזה צף,זה אסון.זה צונאמי לנפש.זה הוריקן לנשמה.
הכל חוזר כמו פלאשבק,כמו אור שורף שורף שמבעיר את העיניים מדמעות ומגעגוע לזמן השקט של לפני השערה.
הכל צף ומעיף אותך אל תוך עצמך בבעיטה הזויה,ואת לא באמת יכולה לעצור.
את יושבת במיטה עם הגיטרה לידך,נשענת על הקיר היפה שלך,העמוס במכתבי אהבה והערכה שקיבלת מאנשים סביבך.
ואת שותקת ורק כותבת וכותבת את הדאון של עצמך ואולי ממציאה מעט אקורדים שיחושו יחד איתך את הגלים הגדולים
ומתחילה לנגן דמעות של נפש כואבת.
.
אתמול הייתי בים.
למדתי איתה איך להיכנס בתוך הגל,כשהוא מגיע.
לא לפחד מהקצף ומהגודל הפסיכי שלו.
לא לפחד מנשיקות שורפות של מדוזות,שמזכירות לך שהן כאן.כאן כדי לגרום לעקיצה שורפת.
לא לפחד מכלום-לעצום זוג עיניים ירוקות ולהיכנס,לעצור נשימה לרגע ולהיכס אל הגל העצום.
והחוכמה אחר כך היא לשפשף את השורף מהעיניים ולקום שוב.
לקום שוב לים חיים רגיל ושקט,לצפות לעבור את הגל הבא.
ים זה כלי פלא מכשל.
ים זו תרופה טראומה מאוד משמעותית לנפש.
ים זו מתנה של אלוקים לנשמה שלי.
