הוא נפטר והשאיר אחריו דמעות דמעות שלא מעכלות את גודל האובדן.
היא פגועה מהעולם,מהחיצים שחרוטים לה על הלב.
הם נשארו בלי בית והלהבות שורפות,בוערות להם בעיניים.
אנחנו.עם ישראל.הרוסים,שחוקים ודומעים על כל צעד שלנו.
דומעים על הלב שלנו שאבד.
דומעים מגעגוע עז ורצון להידבק באבא.
דומעים משימחת ריקוד פשוט,רק כי אנחנו יהודים,רק כי הוא "לא עשני גוי."
ומחר צום.
מחר מתחיל החורבן.
מחר השם יתברך מתחיל להראות לנו כמות ככ גדולה ועמוסה של טוב נסתר.
.
הוא יושב על מפתן לבוש קרעים
מבכה על שתיקת שכינה
היא בוכה,
היא בוכה.
שמי אפר נוהרים
על ראשו,
חורבן העומד לקרות,
לפרוץ כלהבה רותחת-
הבאה לכלות כל.
מה יהיה על הבית,
הלאן ינדוד אבינו,
האם ישב בדד?
אחי,צאן קדושים,
אנה עוררו ליבכם
בכו מי מרה לאבינו.
מחכה הוא לדימעות אבודיו,
אוסף אותן אחת אחת
ובונה מהן מקדש.
והעם-מפנה הלב,
מתבונן בבעל,באשתרות
שעשוע מתגלגל בעינייהם,
חיוכם רחב-נגד דמעות שכינה
יורדות,
מרטיבות רגבי ארץ
בדמים שקטים.
והבית נשרף
אש
תמורות לבבות שרופים,
הם בוכים
הם בוכים הבנים.
אבני געגוע מתגוללות
מחרבות עולמות
ואותיות י-ה נבהלות-
פורחות אל שמיים בוערים
המומות חורבן הן,
שכינה נודדת אל גלות,
הוא בוכה-
היא בוכה עימו.
ותקופת שממה
דממה
הכל דומעים על גלות
לב מכווץ,
מתכנס תוך עצמו
קוטל שתיקת שיגרה
כי חייבים גאולה.
והוא יושב על הר
בפיזום,
שקט מתגעגע,
מותש וחולה-
דומע.
מסתת משיברי ליבו-
אבנים,
כי מין האבנים האלה ייבנה מקדש.
.
מחר הגאולה.
אני באמת באמת מאמינה שמחר היא תבוא.
בחיים לא הרגשתי תחושה כזו.
היא תבוא מחר.
לחשוב שכל המציאות ההזויה,כל סופות חיינו,כל הכאב והסבל והדמעות והסבך- יקשרו יחד,
יצרו שביל ארוך ארוך ומכובד,לקראת הגאולה שתיכנס.
ואנחנו נעמוד שם עם בגדי שבת נקיים,נשמע את שופרו של משיח שהולך ומתעצם ויעיר נרדמים.
כל הלב יוצף במין אור קדוש וטהור,נעלה לרגל,הכהנים יעבדו בקודש,תהייה מנגינת לויים,כזו שתרפא את שיברי הלב,
בית המקדש יהיה כולו זהב טהור טהור,הכל יזהר באור ככ גדול ועצום!אבא יתגלה בעולם!אבא יראה לנו אותו!
יהודים קדושים,צריך להאמין.להאמין.
היא באה מחר.
ודי.
- לקראת נישואין וזוגיות