קולות מהוסים וצליל של תריס נסגר לאט לאט. הוא חזר, אפשר לישון. אלוהים יודע מתי הפכתי לדאגנית כל כך. צעדים קטנים במסדרון. דלת נפתחת, היא התעוררה. עוד שניה יהיה בכי קטנטן שלו. אולי הוא יבוא אלי, ואז הוא ירדם לי על המיטה וידחוף אותי למטה. ואז אני ארגיש קצת חיה ומאושרת.
(אני לא יודעת למה אמרתי לו את זה. בעצם, אני יודעת. מגיעה לו קצת יותר כנות ממני. אבל אני פשוט מפחדת מההשלכות)
עזבו הכל. הנסיך הקטן שלי פה. והוא מחבק אותי, והי איזה כיף להיות הנחת של הקטנטן הזה.
קצת כואב לי הראש מרוב מחשבות וחסרות לי כמה שעות שינה. אבל הכל טוב, אני אומרת לך.
הרבה זמן לא היה לי כל כך הרבה טוב במקביל. בואו לא נפתח פה לשטן