איכשהו התגלגלתי לפה היום.
אולי מכל מה החזרות שלי אחורה, הגעתי גם לפה.
נראה שהשתנה כאן, ולא יודעת למה זה תמוה לי, הרי כולנו משתנים כל הזמן- מתבגרים, באים ונעלמים, מתחדשים ומתגלים.
עבר לי המון זמן, אבל פתאום כאילו הוא קפא ונראה כמו סצינה בסרט שחוזרת על עצמה אחרי כמה שנים.
הייתי בטוחה שהתחלתי להתגבר, שהזמן עבר והפצע נסגר, הלב קיבל ומתחיל לעבור לי- לאט לאט.
ובום. ברגע הכל חזר, חדר לתודעה שהכל עוד כאן, חי ואפעם לא נעלם. לכאורה רק נע מתחת לפני השטח, שולח גלים קטנים של כאב לעיתים כדי להזכיר שלתהליכים לוקח זמן, אבל חיכה להזדמנות לפרוץ.
והפעם זה יותר חזק וכואב יותר- כאילו בגדתי בעצמי, רימיתי את עצמי שדברים מתחילים להסתדר.
וזה זורק אותי אחורה, אבל כאן. שם, אבל אחרי זמן.
הרבה זמן לא הייתי פה,
והתלבטתי המון אם לכתוב,
ואם זה יגרום לי לחזור
או שזו הבלחה לרגע.
וזה בכלל לא איזה משו יפה או מיוחד
התלבטתי אם לתייג אנשים שאני אוהבת
אבל לתייג תמיד נראלי מחייב כזה
אז פשוט מותר להגיב, בהקשר ושלא.
וכמובן, מי שיודע שהוא מוזמן בפרטי, מוזמן.
אולי מכל מה החזרות שלי אחורה, הגעתי גם לפה.
נראה שהשתנה כאן, ולא יודעת למה זה תמוה לי, הרי כולנו משתנים כל הזמן- מתבגרים, באים ונעלמים, מתחדשים ומתגלים.
עבר לי המון זמן, אבל פתאום כאילו הוא קפא ונראה כמו סצינה בסרט שחוזרת על עצמה אחרי כמה שנים.
הייתי בטוחה שהתחלתי להתגבר, שהזמן עבר והפצע נסגר, הלב קיבל ומתחיל לעבור לי- לאט לאט.
ובום. ברגע הכל חזר, חדר לתודעה שהכל עוד כאן, חי ואפעם לא נעלם. לכאורה רק נע מתחת לפני השטח, שולח גלים קטנים של כאב לעיתים כדי להזכיר שלתהליכים לוקח זמן, אבל חיכה להזדמנות לפרוץ.
והפעם זה יותר חזק וכואב יותר- כאילו בגדתי בעצמי, רימיתי את עצמי שדברים מתחילים להסתדר.
וזה זורק אותי אחורה, אבל כאן. שם, אבל אחרי זמן.
הרבה זמן לא הייתי פה,
והתלבטתי המון אם לכתוב,
ואם זה יגרום לי לחזור
או שזו הבלחה לרגע.
וזה בכלל לא איזה משו יפה או מיוחד
התלבטתי אם לתייג אנשים שאני אוהבת
אבל לתייג תמיד נראלי מחייב כזה
אז פשוט מותר להגיב, בהקשר ושלא.
וכמובן, מי שיודע שהוא מוזמן בפרטי, מוזמן.