כותבת פה בשביל לפרוק, ואולי תהיה למישהי עיצה חכמה, למרות שמראש אני יודעת שהעיצה הכי טובה זה ללמוד להגיד לא, אבל לא נעים לי!! וזה בדיוק הבעיה! לא רואה את עצמי מצליחה להגיד לא.
אם יורשה לי להעיד על עצמי, אני אדם שאוהב לתת, אוהב לעזור, בתור רווקה הייתי עוזרת ומתנדבת המון. האחים הנשואים היו מקבלים ממני המון עזרה והכל באהבה ובשמחה. אבל נראה שאחרי שהתחתנתי הם קצת שכחו מהשינוי סטטוס שלי... מילא כשלא היו לי עוד ילדים ובעלי חזר מאוחר, אז סבבה, אבל עכשיו כשאני כבר אמא+...
אז אפרט קצת את הטריגר שגרם לי להתפרק אתמול, צריכה להרגע עוד.
אני גרה ליד אח שלי ואחותי הנשואים, יש לי ילדה מהממת, אנרגטית ומלאת מרץ, שאחרי צהריים איתה זה נון סטופ, ב"ה! בהריון ממש לקראת סופו בעזרת ה' בידיים מלאות.
יוצא שאנחנו מעבירות הרבה ביחד את אחרי הצהריים, אחותי וגיסתי ואני, אם זה בפארק שעשועים, אם זה בבית אחרי צהריים, תלוי בכוח ובמזג אוויר. אנחנו נעזרות הרבה אחת בשניה בכל מיני דברים, ממני בעיקר מבקשים הרבה עזרה עם הילדים שלהם, לאחותי ילדה בת 4 ועוד ילדה בגיל של הבת שלי, ולגיסתי בלי עין הרע כמה וכמה ילדים. הם מבקשות להביא אותם אחרי צהריים, שואלות אם יוצאת לפארק ואם אפשר לשלוח אותם איתי, לאסוף אותם מהלימודים אם נתקעו ועל זה הדרך.
בהתחלה זה היה בילוי אחרי צהריים ביחד עם האמא, באים אלינו אבל גם האמא נוכחת בשטח שזה מקל מאוד, יורדים ביחד לפארק, אבל כמובן שהאמא של החבריה מצטרפת, לאט לאט זה נשמט, יום פה יום שם: יוצאים היום לפארק? צריכה לגמור םרוייקט חשוב בעבודה, אפשר לשלוח את הילדודס איתך? (גיסתי), אני שולחת את איקס (בת הארבע) איתך ומצטרפת עוד רבע שעה בסר? (אחותי, לא הצטרפה עד עצם היום הזה...) וכו' וכו'.
אני מתה על האחיינים שלי, באמת! אבל קשה ומאתגר לרוץ בהריון אחרי השובבה שלי ברחבי הפארק ועוד להשגיח על עוד כמה חבר'ה אנרגטיים לא פחות. לפשר בין המריבות, להאכיל, להשקות וכו' (אל תשאלו מה יהיה כשיהיו לי 5 ילדים, אז בעזרת ה' אני אמא שלהם ויש גבולות ויש חינוך, לאחיניים יותר קשה לשמור על מסגרת שלא אני הקנתי).
ושכחתי לציין דבר "פעוט", מתחילת השליש השלישי יש לי מגבלה רפואית, לא רוצה לפרט פה מחשש לזיהוי, שמשביתה אותי כמעט לגמרי, את מעט מה שאני כן יכולה לעושת מקדישה לבעלי ולילדה. בעלי צמוד אלי כל אחר הצהריים. ואחיות שלי מודעות לזה! חשבתי בתמימות שאם אשתף, בקשות העזרה יפחתו.. איפה? איך אחותי אמרה לי: אם איקס (בעלי) בבית אז אני יכולה לשלוח את הילדה? הוא עוזר לך נכון? (כמובן לא סתם ככה, היה לה בלת"ם והיא נתקעה וכו' וכו', אבל אני כן אופציה, עם ה-90 אחוז נכות שלי בערך).
אז בעלי הצדיק מסכים וזהו.
ומה ששבר את קש הגמל זה אחותי, בשבוע שעבר כל יום (מלבד יום אחד ליתר דיוק), היא ביקשה שאוציא לה את הגדולה מהמסגרת כי היא נתקעה ולא מספיקה להגיע וכו' וכו', הגן שלה לא רחוק מהמעון של הילדה שלי, אבל זה עוד 5 דקות של כוח שאין לי לתת לה, וזה להביא את הילדה אלינו עד שאמא שלה תחזור ותאסוף אותה והיא כמובן לא תרצה ללכת כי היא מאוד אוהבת לבוא אלינו, ועוד אחרי צהריים מאתגר של מריבות שלה עם הילדה שלי על המשחקים, ובלאגן, ולתת לה לאכול וכו' וכו'.
כל שבוע שעבר היה ככה! התחיל שבוע חדש, ושוב: אני בדרך, רק עכשיו הצלחתי לצאת ואני לא מספיקה! הצילו! תוכלי לאסוף אותה?
ואני חורקת שיניים והולכת... (בגדול בעלי יכול לאסוף את הבת שלי, אבל זה דבר שאני עוד מוצאת לו כוח, כי ממש חשוב לי לאסוף אותה בעצמי, לשמוע איך היתה וכו', בעלי לא יודע להתעניין בפרטים הקטנים 
)
ואז אתמול מה אני מגלה? שאחותי הנחמדה, לא לא מספיקה לצאת בזמן, לא נתקעת ולא בלתם! הסדר יום של בעלה השתנה והוא חוזר הביתה בצהריים להפסקה, והוא אוסף אותה מהעבודה ברכב, רק מה? שהוא יוצא מהעבודה לא מספיק מוקדם בשביל גם לאסוף את אשתו וגם להיות בבית בזמן, אז אני מוקפצת שוב ושוב!!
במקום שאחותי הנחמדת תבין שאם ראתה שלא מספיקה שתחזור לנסוע באוטובוס ולצאת בזמן, במקום שתזכור שמדובר באחותה בחודש תשיעי עם מגבלה פיזית שהיא יודעת עליה! היא מחליטה לחשוב על הנוחות שלה ולא על שלי...
אז אתמול כשהיא באה לאסוף את הילדה הייתי ממש קרירה ולא נחמדה, ואחותי כנראה הבינה שהבנתי או לא יודעת מה, והיום היא עצבנית עלי.
ואוף!
אני יודעת שתצרחו עלי, תגידי לא! תאמרי לה שאת לא יכולה וזהו! שקשה לך! אבל אני לא מסוגלת!!!!!!!
כזאת אני! ובא לי לצרוח על עצמי, אבל לא מסוגלת לא אני ולא שבעלי יגידו לה לא, אני רוצה שהיא תבין מעצמה!! למה שאני אצא הרעה??? זה לא כזה דבר שברור מאליו?? אני כל הזמן מטפטפת להם שקשה לי וכו' וכלום!
מילא גיסתי שבחודש קודם ביקשה הרבה שהילדים יבואו, היא היתה אחרי לידה, ואנ יודעת שבאמת התאמצה למצוא סידורים אחרים ולא תמיד מצאה (היתה להם תקופת אישפוז ארוכה וקצת אתגר עם הקטן אחרי הלידה), מילא זה. גם לא, כי נאי לא אופציה, אבל מילא.
ואחותי? בכיף שלה. הילדה תהיה איתי כל אחרי הצהריים, תסחב איתי לפארק, אני אתקשר אליה שהיא בורחת לי עם חברות וכו' ולא שומעת בקול, וזה לא יגרום לה להרמז שהיא צריכה להיות קצת אמא שלה ולבוא. כלום!
תנו לי שקט קצת עד שאהיה בעזרת ה' בקרוב אמא לשניים.
ואני כותבת ובוכה מתסכול, וואי כמה בכיתי אתמול מתבכול.
