אנחנו פגיעים,
בואו נדבר על זה רגע. על פגיעות, על אמון ועל כעס.
גדלנו להיות ילדי קסם, כולנו. תסמונת ה'ילד הכי חכם בגן' והילדה הכי יפה בבית בספר.
ואז באה המציאות והתעקשה שלא, הילד הכי חכם הלך לשיעורים פרטים וקיבל נזיפה מהמורה לחשבון, התלתלים של הילדה הכי יפה התפזרו ונעשו מבולגנים וסבוכים, וערב ערב היא מרחה משחה נגד פצעונים.
הילד הכי חכם והילדה הכי יפה, גדלו. הם חיפשו חברים וחברות, היה להם את החבל הכי יפה, את המדבקות הכי שוות, והם היו אלופים בחמש אבנים. אבל יום אחד לילדה אחרת היה חבל ארוך יותר, יצאו מדבקות חדשות, והתחלפה העונה לגוגואים.
הילד הכי חכם, והילדה הכי יפה הולכים בעולם, יש להם תבנית ותמונה. הם הכי.
אבל לא כולם יודעים את זה.
הם לא מבינים איך מישהו מסרב, חברים מסתודדים מאחורי גבם, והם מאבדים נשימה. הם רוצים לידע, להסביר, הם הכי. זה רק בטעות, והם בטוח לא הבינו נכון. הם חייבים לוודא, לראות ששום יקום לא פרס את לועו לפניהם, ששום אדמה לא בלעה את היופי והחכמה הנצחית שלהם.
בערב שרבי אחד, הם חוזרים יחדיו מבית הספר, התיקים כבדים ומלאים בספרים וחלומות. חולצת התלבושת הכי יפה מלוכלכת, ואת המדבקה קיבל ילד אחר, חכם יותר.
מתוסכלים, לא הבינו איך זה יתכן. בבית הם היו החכמים ביקום והטובים בכל העולם. ובחוץ הם היו, הם. מסתכלים על האמצע מלמעלה, מלמטה.
ארוחת הצהרים הכי טעימה, של הבית עם המאכלים הכי טובים, היתה תפלה, היה חסר בה מלח, ועודף כמון.
בין תפוחי האדמה לשניצל הם הביטו בעיניים בורקות אחד על השני, אנחנו הכי טובים, ברור. מהעבר השני נמצאים האנשים הכי רעים, הם כל כך טיפשים, מכוערים, ומקנאים.
בטח מקנאים, שרופי קנאה.
אנחנו הכי, הם מתעלמים.
ועד היום, כשמאימת סיכה על בלון השלמות, הם הם, שונאים יותר, אויבים יותר, נלחמים יותר.
חיים פחות.
