הי, אז ככה.
ב"ה אנחנו נשואים די טריים בערך חצי שנה.
נכנסתי להריון כ-3 חודשים אחרי החתונה וזו הייתה הפתעה מוחלטת מבחינתנו לא חשבתי שאכנס להריון כ"כ מהר וכמה ששמחתי בו גם קצת התבאסתי כי רציתי זמן מסויים לחיות כזוג צעיר רק עם בעלי ולהעמיק את הקשר לפני שבאים ילדים. אבל הקב"ה תכנן לנו אחרת וב"ה אנחנו מאוד שמחים ומחכים.
אבל ופה מתחילה הבעיה- מתחילת ההריון אני מרגישה זוועה אני מאלה שיש להן את כל תופעות הלוואי בצורה קיצונית, בחילות והקאות לאורך כל שעות היום חוץ ממתי שישנתי. חולשה מטורפת קיצונית ברמה שרק קמתי לעבודה וחזרתי לישון, רגישות לריחות כל מיני גם של בעלי אז כל פעם היה הולך להתקלח ולצחצח שיניים ואחרי כל זה נשיקות עדייון היו קשות לי קצת. הבית לא תפקד. הפסקתי לנקות לבשל לעשות כביסה תמיד הייתי קמה איתו מכינה לשנינו ארוחת בוקר ואוכלים יחד- נגמר הייתי קמה כמה שעות אחריו. ארוחות ערב מאולתרות אחרי שכל היום הייתי חוזרת מהעבודה מנקה שוטפת ומכינה אוכל ביתי מבושל ממש ארוחה רצינית.
ובעלי היה מהמם ממש. הוא כ"כ הבין שזה מההריון אז הוא תמך לא התלונן בכלל ניסה לעזור במה שהוא יכול וגם מה שלא הוא לא התעצבן על כלום. הוא היה נמצא איתי כשאני שרועה חצי מתה אחרי הקאה ואין לי כח לחייך או לדבר והיה מחבק מלטף מנשק מדבר אלי והכל בסבלנות ואהבה ובאמת בלי כעס על התשישות או על זה שיש לנו פחות זמן איכות נורמלי.נתתי את כל ההקדמה הארוכה הזו כדי שתבינו 2 דברים- 1. חיינו בצורה אידיאלית מבחינתי רק 3 חודשים. 2. בעלי הוא הבעל הכי מהמם ומדהים ומושלם ולא יכולתי לבקש יותר ממנו.
ומפה הבעיה-
יש לי בעיה אחת- גם כשאני מקיאה את נשמתי או עם חום יחסית גבוה או שאני מותשת ברמות הוא יכול לרצות פתאום לשמש. ומתחיל ממש להגיד לי אני רוצה אבל אוף את לא רוצה/ יכולה. או שהוא ישכב לידי על המיטה וממש יתחיל להתקרב אלי וכו' ואז להגיע למצב שהוא כבר לא מסוגל לסגת ממנו ואנחנו חייבים לשמש שלא יצא לבטלה. ככה יצא שגם בזמנים הכי קשים לפעמים הייתי איתו ועשיתי את עצמי כאילו אני רוצה כי באמת כבר ריחמתי עליו וראיתי שקשה לו ואחרי כל מה שהוא עושה לי וכל הסבלנות אז מגיע לו ולפעמים ממש זה היה להתרצות לו והוא הרבה פעמים התנצל וריחמתי עליו אז אמרתי לו שבדיעבד גם די נהניתי אם כי השתדלתי לא להתלהב יותר מידי מכאלה סיטואציות ולהראות הסתייגות כדי שלא יחשוב שזו שיטה טובה ובסוף אני ממש נהנית. פעם דיברנו על זה אז הוא אמר לי שהוא לא ידע שזה שיש לי חום וכאב ראש זה קשור לזה להיפך אצלו זה דווקא לפעמים מוציא מההרגשה הלא טובה- זה באמת נובע מתמימות.
אז ב"ה מתחילה להרגיש יותר טוב וזה משתפר אבל עדיין חלשה ובדיוק חולה השבוע ושוב אותו סיפור יומיים רצוף כשבקודם כבר היינו יחד וזה מתיש. מה אתן אומרות? אני עושה נכון? לתת יותר? איך להסביר לו בצורה נעימה?
ורק להדגשה כשדיברנו על זה אמרתי לו שזה שפחות יש לי חק לתשמיש לא אומר כלום על האבה שלי אליו וכמה שאני מעריכה אותו וכו' מאוד מודה לו על הכל ועל איך שהוא מדהים. אנחנו נמצאים יחד לפחות פעמיים בשבוע גם בזמנים הכי קשים זה לא שיצא מצב ששבועיים לא שימשנו.
פשוט בתחילת הנישואין כל פעם שהיינומותרים זה היה ממש בתדירות גבוהה של כמעט כל יום... (בטח בגלל זה בהריון
)
סליחה על האורך בעיקר פרקתי. אם יש עצות אשמח וגם אם לא טוב שיש כזה מקום. אם לא מתאים לפורום אז מחילה ממש התלבטתי אפשר למחוק.
ב"ה אנחנו נשואים די טריים בערך חצי שנה.
נכנסתי להריון כ-3 חודשים אחרי החתונה וזו הייתה הפתעה מוחלטת מבחינתנו לא חשבתי שאכנס להריון כ"כ מהר וכמה ששמחתי בו גם קצת התבאסתי כי רציתי זמן מסויים לחיות כזוג צעיר רק עם בעלי ולהעמיק את הקשר לפני שבאים ילדים. אבל הקב"ה תכנן לנו אחרת וב"ה אנחנו מאוד שמחים ומחכים.
אבל ופה מתחילה הבעיה- מתחילת ההריון אני מרגישה זוועה אני מאלה שיש להן את כל תופעות הלוואי בצורה קיצונית, בחילות והקאות לאורך כל שעות היום חוץ ממתי שישנתי. חולשה מטורפת קיצונית ברמה שרק קמתי לעבודה וחזרתי לישון, רגישות לריחות כל מיני גם של בעלי אז כל פעם היה הולך להתקלח ולצחצח שיניים ואחרי כל זה נשיקות עדייון היו קשות לי קצת. הבית לא תפקד. הפסקתי לנקות לבשל לעשות כביסה תמיד הייתי קמה איתו מכינה לשנינו ארוחת בוקר ואוכלים יחד- נגמר הייתי קמה כמה שעות אחריו. ארוחות ערב מאולתרות אחרי שכל היום הייתי חוזרת מהעבודה מנקה שוטפת ומכינה אוכל ביתי מבושל ממש ארוחה רצינית.
ובעלי היה מהמם ממש. הוא כ"כ הבין שזה מההריון אז הוא תמך לא התלונן בכלל ניסה לעזור במה שהוא יכול וגם מה שלא הוא לא התעצבן על כלום. הוא היה נמצא איתי כשאני שרועה חצי מתה אחרי הקאה ואין לי כח לחייך או לדבר והיה מחבק מלטף מנשק מדבר אלי והכל בסבלנות ואהבה ובאמת בלי כעס על התשישות או על זה שיש לנו פחות זמן איכות נורמלי.נתתי את כל ההקדמה הארוכה הזו כדי שתבינו 2 דברים- 1. חיינו בצורה אידיאלית מבחינתי רק 3 חודשים. 2. בעלי הוא הבעל הכי מהמם ומדהים ומושלם ולא יכולתי לבקש יותר ממנו.
ומפה הבעיה-
יש לי בעיה אחת- גם כשאני מקיאה את נשמתי או עם חום יחסית גבוה או שאני מותשת ברמות הוא יכול לרצות פתאום לשמש. ומתחיל ממש להגיד לי אני רוצה אבל אוף את לא רוצה/ יכולה. או שהוא ישכב לידי על המיטה וממש יתחיל להתקרב אלי וכו' ואז להגיע למצב שהוא כבר לא מסוגל לסגת ממנו ואנחנו חייבים לשמש שלא יצא לבטלה. ככה יצא שגם בזמנים הכי קשים לפעמים הייתי איתו ועשיתי את עצמי כאילו אני רוצה כי באמת כבר ריחמתי עליו וראיתי שקשה לו ואחרי כל מה שהוא עושה לי וכל הסבלנות אז מגיע לו ולפעמים ממש זה היה להתרצות לו והוא הרבה פעמים התנצל וריחמתי עליו אז אמרתי לו שבדיעבד גם די נהניתי אם כי השתדלתי לא להתלהב יותר מידי מכאלה סיטואציות ולהראות הסתייגות כדי שלא יחשוב שזו שיטה טובה ובסוף אני ממש נהנית. פעם דיברנו על זה אז הוא אמר לי שהוא לא ידע שזה שיש לי חום וכאב ראש זה קשור לזה להיפך אצלו זה דווקא לפעמים מוציא מההרגשה הלא טובה- זה באמת נובע מתמימות.
אז ב"ה מתחילה להרגיש יותר טוב וזה משתפר אבל עדיין חלשה ובדיוק חולה השבוע ושוב אותו סיפור יומיים רצוף כשבקודם כבר היינו יחד וזה מתיש. מה אתן אומרות? אני עושה נכון? לתת יותר? איך להסביר לו בצורה נעימה?
ורק להדגשה כשדיברנו על זה אמרתי לו שזה שפחות יש לי חק לתשמיש לא אומר כלום על האבה שלי אליו וכמה שאני מעריכה אותו וכו' מאוד מודה לו על הכל ועל איך שהוא מדהים. אנחנו נמצאים יחד לפחות פעמיים בשבוע גם בזמנים הכי קשים זה לא שיצא מצב ששבועיים לא שימשנו.
פשוט בתחילת הנישואין כל פעם שהיינומותרים זה היה ממש בתדירות גבוהה של כמעט כל יום... (בטח בגלל זה בהריון
)סליחה על האורך בעיקר פרקתי. אם יש עצות אשמח וגם אם לא טוב שיש כזה מקום. אם לא מתאים לפורום אז מחילה ממש התלבטתי אפשר למחוק.
יש יותר מדי פרטים ודברים שצריך לשים לב אליהם, שאין לי כוח…