אני אמנם חכם לאחר מעשה. וזה לא חכמה. בכלל לא.
אבל אולי עי החכמה עכשיו אוכל להיות חכם לפני מעשה בפעמים הבאות.
מכירים כל הגדול מחבירו?
טוב, אז זה גם כל הגדול מעצמו.
אתה גדל הוא גדל איתך.
אנלא צריך להשוות תצמי לאחרים, אני משווה את עצמי לעצמי.
יש משהו. לאמשנה מה הוא כרגע. נקרא לו @
זה משהו שאני אוהב, הוא חשוב לי ואני שמח מתי שהמשהו הזה איתי
הוא עושה לי טוב, במובן מסויים.. כמו שאוויר נצרך לנשימה, ה@ נצרך לי כדי להיות מאושר
אבל
למשל אחרי שבוע מדהים, שאני מתפלא מעצמי ובאמת אני שמח
פתאום ה@ כבר לא איתי עכשיו.
ואמרתי לעצמי היום, אולי ניקח אותו? ועניתי לעצמי במין זלזול כזה שכל השבוע השקעתי בזה, חופש זה בריא
ו.. אמנם הטענה נכונה, אבל המקום לא. אני לא צריך כרגע חופש. ממש לא.
אז ויתרתי על ה@ והשארתי אותו בחדר.
והרגשתי את הבאסה. הייתי עם אחי הקטן וצחקנו יחד, לכאורה נחמד.
ואחכ כבר הבאסה גדלה. ואתם מכירים אתזה שאתם לא שולטים בזה למרות שלא בא לכם?
ואני כזה. לא. די. אתה עושה לעצמך רע. מי צריך להיות עכשיו בבאסה?
...
הנה אני. חוכמולוג זה לא המילה בדיוק. ה@ מונח לו שם. אני מסתכל עליו, הוא מסתכל עלי. ואני לא מסוגל
מקודם יכולתי. מקודם יכולתי ו-ויתרתי לעצמי למרות שידעתי. למרות שידעתי שבאותה דקה לא הייתי צריך מנוחה
אני רוצה את זה גם עכשיו
אבל עכשיו.. עכשיו אני באמת צריך מנוחה. מקודם ידעתי שלא הייתי צריך ובכז לקחתי לעצמי
עכשיו אני צריך.
ואני בבאסה כי. כי זה מובן. זו אכזבה טהורה.
וזה לא כי אני אפס, מסכן ועלוב, וכל מיני כאלה של דיכאון שאני ממש מקווה שלא אכנס אליהם עכשיו.
לא.
זה באמת.. ציפיתי מעצמי. אני בנאדם טוב סהכ. איכשהו. במידה כזו או אחרת.
אבל יכולתי
ו-ויתרתי לעצמי.
ויתרתי לעצמי.
יא אלה איזה מילים נוראית. נוראית. בא לי לבכות.
|קול פנימי צועק לי עכשיו| תירגע. בשביל מה לך כל זה.
|נושם עמוק|
נכון.
אני בנאדם טוב.
מרגיש פסיכולוג של עצמי, רק משומה אני גרוע בזה. רק לאחרים אני טוב
למה זה? כי אני באמת מצפה מהם להתאמץ, וגם מעצמי.
אבל אם הם לא מתאמצים, אני הבחור עם הכח שמחזק.
כרגע אני צריך כח.
ובכנות? שמתי לב שקשה לאחרים לעודד אותי. זה קרה כמה פעמים. אבל בודדות. אני גם יודע למה. אבל זה שרשור בפני עצמו.
(בגדול? כי אני חושב צעד קדימה. אותו קול פנימי לכאורה. אני מנתח את עצמי מה שאחרים לא מצליחים לעשות לי. אני אחד שיודע מה קורה לו, למה איך ומה לעשות עם זה)
והקטע הוא, שאני לא מצליח לעודד את עצמי מספיק עכשיו.
אני צריך הפסקה עכשיו מה@. הפסקה כדי לחזוק אליו אחכ. בתקווה שאצליח. אני חייב רצף.
סוף דבר, הקול (הפנימי) נשמע. צריך לשמוח. ולעשות משהו עם עצמי ואיכשהו להפיק תובנות לפעמים הבאות.
(רציתי לכתוב "פעם" היד שלי משומה כתבה פעמים. ואני שמח שהיא כתבה ככה)
אני לא מסוגל לשמוח עכשיו כמו קודם. לא מסוגל להתקרב ל@. אבל אני רוצה לשמוח ואני רוצה את זה. רוצה.
ולא אוותר עליו. עליהם.
עד הפעם הבאה? אלוקים גדול. אבל הוא תמיד גדול ואני מתפלל אליו שיעזור לי.
שיעזור לי להבין שאני צריך את זה. תמיד. לא רק במקום מסויים.
אולי במינון אחר, בצורה אחרת, בגישה אחרת. אבל צריך.
העיקר?
אני לא חוזר לשם.
אני עוד צריך עידוד. דחיפה. אבל החלטתי. לא חוזר לתקופה ההיא. של העצב. של ה-להיות בבית. די. גדלתי.
נער הייתי וכבר זקנתי.
אני אצליח.
..
אל תנחשו מה זה @. לא תצליחו. אני יודע על מה חשבתם. לא. הלוואי.
אם יש מה להגיב בכלל, אז סבבה. רק בבקשה לא ביקורות. פשוט זה מה שאני ככ צריך עכשיו.
