אני מרגישה לבד...ככ לבד.
אין אדם שיוכל לחיות במקומי.
עייפתי לחיות.עייפתי לשרוד.
אני לא רוצה שיקראו אותי ואז ידווחו.או יילחצו.
אני בסדר.
רק כאובה והלב שלי לא מפסיק לקלוח דם.
הכל מתפוצץ לי בפנים,האמוג'י לב אדום-נוצר עלי.
אנשים רוצים לנער אותי,לסחוט את הדמעות.לא מבינים שזה הרבה יותר עמוק ופנימי וכואב.
כשאני חושבת על מצב כזה שאדם יבוא,יפרוץ לי אל הלב,יוציא לי אותו ויחבק.פשוט יחבק ויעטוף בשתיי כפות ידיים,
זה ככ מרגיע.
אבל אני נרתעת ממגע.
אני רוצה שזה יהיה אפשרי אכשהו.שיהיה אפשרי לקבל אחרים.
נמאס לי לבהות בציור שלי על הגיטרה ולשכב במיטה עם עיניים כבויות ואור דלוק בחדר.
נמאס לחיות בשביל לישון עוד בלילה.
עוד בלילה.
בלילה אני ערה.
נמאס לי לשרוד.אני רוצה טל תחייה לנפש השרופה שלי.
הכל פחמים שמתות להיכבה.
אז לא הצליח פעם אחת,תמיד יש הזדמנות נוספת.
והכל מידי מסובך ואני רוצה לשתוק,אני לא אוהבת לדבר.לא להעיק ולא כלום.
אני רוצה חופש וזהו.
רוצה להמשיך את הציור קיר שהתחלתי בחדר.
אמא אהבה שציירתי שם.הדבקתי את האריה והמשכתי עם צבעי שמן ענקיים.
כחולתכלתאדוםכתום.הרבה אדום.אדום אדום.
מכחולים.
צבעים.
נפש משוחררת.
ציור של אריה נק בחדר וצחוק פסיכי של ילדה בת שבעשרה.
רוצה לבכות וברגע הזה לשלוף חיבוק מקופסא נסתרת,להתקפל עמוק בתוכו ולעמעם כאבים.
זה לא קרה ולא יקרה לעולם.
אין לי כסף לקנות חיבוקים וקופסאות.
אני רוצה שיקשיבו לשתיקה שלי.
אומרים ששתיקה רועמת,נשמעת הרבה יותר מצעקה.
אז זו אני,אחת ששותקת בצעקה אדירה.
אחת שכואבת.
אחת שנחתך לה הלב דקה דקה,רגע רגע,יום יום וכל החיים.
אני לא מסוגלת להכיל אנשים,לא מסוגלת להכיל כאב ולא רגעי אושר שלהם.
אני לא מסוגלת להתכתב בשיח עם עצמי אז איך אתקשר איתך.
ולא.
לא אכלתי.
ותגידי שאת בלחץ?אז תהיי בלחץ.
אני יותר בלחץ על הלב שלי מאשר על הגוף.
אני מצטערת שאנשים מכירים את הקרירות המופגנת שלי שהתפרצה לאחרונה.
אני רוצה לישון בשביל לחיות איי פעם.
רוצה להנות מקרפ או גלידה.
היום יצאתי איתם ולא אכלתי.
למה?(כי אכלתי מיקודם אמא...באמת.)כי אני שונאת להנות מאוכל.
שונאת להנות.ואני סובלת מהשנאה הזו.
אני שונאת שאנשים מתקשרים איתי.
פעם הייתי מתכתבת המון,בתאריך הזה,היו נגמרות מזמן ההודעות.
היום אפילו התראה על הגבלה לא קיבלתי.
אני מסננת.
למדתי לסנן חול בגן בצורה יפה.
לא זכור לי שלימדו אותי איך מסננים אנשים.
וכואב...כואב שאי אפשר לתאר.
כואב על אבא שאבד לי מהחיים.הוא נמצא רק במייל וגם זה בקושי.
הוא נמצא במסיכה אוהבת של-ילדתי,אהובת ליבי ונפשי.
אבא.די.
אתה לא אוהב.אני לא הלב שלך ולא הנפש.
אתה שכחת אותי ככ,מחקת אותי מהחיים שלך.אתה רק חושב שאתה מכיר אותי אבל אתה אפילו לא ראית את התעודת סופשנה שלי.
לא ראית אותי יותר מחודשיים.
לא ראית צל שדומה לי.
שכחת כמה רזיתי,שכחת שיש לי עיניים בצבע כמו שלך,שכחת שעשיתי גשר עם גומיות ירוקות שמתאימות לעיניים.
שכחת.
אותי.
את כולם.
אתה רב עם כל העולם,גם איתי,גם עם הלב שלי.
ואני עוד אהובת ליבך ונפשך.
ואני קוראת אותך בהתכתבות עם אמא,קוראת ומגלפת שקרים.
מגלפת שקרים.
מגלפת שקרים בעצמה פסיכית.
בום.
ואיכ אני לא מאמינה שכתבתי את כל זה פה.
באלי למות.
בופ.
(((((((