נצטוונו להיות צנועות/וצנועים משום, "קדושים תהיו". אנחנו עם קדוש! כ''כ קדוש!
וכדי לשמור על הקדושה הזו צריך לשמור נגיעה, לשבת נפרד, להתלבש בצניעות, לשמור על טהרת המשפחה וכו'.
כמובן שאל לנו לשכוח שלהיות קדושים דורש גם עבודה פנימית על המידות, עבודה על אהבת חינם, על ערבות הדדית, הסברת פנים לכל אדם, דרך ארץ וכו' וכו'.
אחרי ההבנה הזו- שזה מגיע מהתורה. אנחנו, כבני אדם מנסים להסביר את זה כדי ששכלנו האנושי יבין זאת- את בת של מלך, לבנים יש יצר, היי יפה אל תהיי מושכת. כל ההסברים האלה הם נכונים ממש! הם ההסבר השכלי. ואם ההסברים האלה לא מסברים את אוזננו, נמשיך לחפש את הסיבה שנוגעת במיתרי ליבנו, את הסיבה שמעוררת אותנו לקיום מצוות אלו.
אבל אל לנו לשכוח שהכל לקוח מהתורה, הרבנים לא החליטו שהעם שלנו נופל בצניעות ועל כן גדרו אותנו מאחורי אלף גדרים. הם לא אמרו, "אוי גוועלאד מה קורה לעם שלנו, הם לא הצליחו להיות קדושים... עכשיו בגלל זה בוא ונעשה להם חיים קשים ונחייב אותם במלא הלכות ודקדוקים. ממש לא!
גרביים, זה חלק מדקדוק של הלכות צניעות. גרביים זה משום "קדושים תהיו". אחרי זה זה משום שלבנים יש יצר, או בגלל שאנחנו בנות של מלך ואנחנו רוצות לשמור על הגוף שלנו. אבל בין אם כך ובין אם כך- זה עדיין חלק מדיקדוק שהרבנים לא המציאו סתם, זה דקדוק שבצורה ישירה אפילו התקבל מהקב''ה- כל חידוש שנעשה הוא עבר ישירות מהקב''ה ע''י משה ליהושע, ולנביאים וכו' וכו', ורק עכשיו הוא צץ לעולם.
הרבנים קבעו שזה החמרה לאשכנזים, וכל המחמיר- תבוא עליו הברכה. לספרדים...
אנחנו צריכים להבין שהמצוות לא באו כדי לדכא את היופי האנושי, או לגרום לנו סבל. אלא להכניס את הכל לפרופרוציות, שנעשה דברים!, אבל.. בקדושה ובטהרה. כתוב בגמרא שכל דבר שנאסר עלינו, נתקבל תחליף עליו בעולם. אז ישנו איזשהו דג ששוחה לו אי שם בהודו שטעמו כטעם החזיר. אסור לנו אדום? אבל מותר לנו ירוק... חחח. אנחנו צריכים להבין שאם נחפש דיכוי מהמצוות, יכול להיות שנמצא.. אבל אם נחפש אמת ויושר וצדק במצוות... על בטוח נמצא אותו! בימינו ניתן כבר להסביר את רוב המצוות למה הן טובות לנו, אבל שוב... אסור לשכוח שאם לא רואים את הטוב הישיר מהמצוות, זה לא אומר שהוא לא נמצא שם! זה אומר שנבדל מבינתנו לראות את ההשגחה עכשיו! אולי ניראה את ההשגחה בעתיד, ואולי לא. אבל בכל מקרה אנחנו מוכרחים להאמין שהאמת והיושר נמצאים אצל הקב''ה ולא חבויים איפשהו בתוך תרבות המערב.
כמובן שאדם צריך לעשות הפרדה בין העיקר לטפל, לא לעשות חילול השם כדי שהוא חלילה לא ישב על יד בת באוטובוס. זה כבר לקחת את הטפל ולהפוך אותו לעיקר שמשחיט ומחלל. החמרות הן לא סתם נקראות החמרות, כשמם הם. ועל כן אדם צריך לעבוד על מידותיו אבל במקביל גם לשמור על כמה שיותר מצוות שהוא יכול, זה זכות שלו! תראו לעצמכם מצב שבו היו רק את המצוות הכלליות, תשמרו שבת.. תאכלו כשר, היו קדושים וכו, המשקל של עבירה על חטא כזה הוא עצום!
^^סיפור ששמעתי מפי הרב שמואל בן שטרית, זה כמו שמנהל אחד בבית ספר שם חלון מאוד גדול והוא דאג ואמר לתלמידים שאסור לשבור אותו. אבל.. איכשהו קרה ותלמיד מסכן בטעות זרק את הכדור, והכדור שבר את החלון! מגיעים ההורים והמנהל אומר להם שהוא מצטער אבל הם עכשיו חייבים מליון שקל לבית הספר... מישהו בא ומציע למנהל, אולי תעשה מלא חלונות קטנים במקום אחד גדול כך שאם בטעות יישבר החלון המשקל של השבירה יהיה הרבה פחות חמור...
ככה המצוות, אנחנו חוטאים לצערנו מידי פעם, אבל תארו לעצמכם שהמשקל של כל חטא יהיה עצום עצום עצום! אז לא, הקב''ה חילק את המצוות להמון חלקים קטנים ככה שהתוצאה של עבירה על חטא יהיה פחות חמור. גם מבחינת העונש שאנחנו עלולים לקבל, וגם מבחינת התוצאה שתהיה עליך- עבירה על המצוות היא הפסד מבחינתנו, היא תחושות רעות שאנחנו נרגיש, תהיה תוצאה על עבירה של חטא כי המצוות הן לטובה, עובר עליהם- עושה משהו שהוא לא חיובי כ''כ. וההפסד הוא שלו!.
עוד בנושא הטפל והעיקר.. אני אספר סיפור, זכור לי שנסעתי באוטובוס חזרה לביתי והתיישבה על ידי אישה, בעלה התיישב במקביל אליה על יד חיל. הם אכלו והעבירו בינם דברים והחייל עשה עימהם חסד והציע להחליף מקום עם האישה, כך שתוכל לשבת על יד בעלה. פתאום אני קולטת חייל מתיישב לידי, אאוץ'! מה הוא עושה כאן?. לא רוצה לשבת על יד בן. העברתי לעצמי בראש את מה שאני יודעת על ישיבה על יד בן. אוקי, אז מלכתחילה זה מותר, אין בזה בעיה כי אין בזה נגיעת חיבה. זה יהיה חילול השם גדול אם אני אקום ואתעצבן. מסכן החייל שאני אקום ואעמוד, מה הוא עשה שמגיע לו שאני אהיה מגעילה אליו, וכדו'. כמובן שזה הפריע לי מאוד, אבל אחרי זה אמרו לי דבר כ''כ נכון- אסור להפוך את הטפל לעיקר. אני לא יושבת על יד בנים באוטובוס, גם אם מותר- זאת החמרה שאני לקחתי על עצמי, ולא רק מטעמי נוחות. אבל בעצם זה שאני כן אשב על יד בן, זה לא אומר שפתאום אני מתחילה לעבוד את עצמי, שאם לא נוח לי לקיים את ההחמרה- אני אוותר עליה. אלא, שאני מלכתחילה אעשה את ההשתדלות הכי שאני יכולה שלא לשבת על יד בן, אבל אם יצא מקרה והתיישב על ידי בן, אסור לי עכשיו להלבין את פניו, חס וחלילה! זה פשוט שלא ניתן בידי להחמיר, אבל אני יודעת שאם רק יכולתי- הייתה מחמירה. אדם צריך להאמין שבסיסו הוא טוב, ושאם רק היה יכול היה שומר הכל.
זה ההבדל, האם אני מחמיר כי זה נוח לי, ואז ברגע שלא נוח לי- אני אוותר. או האם הבנתי שההחמרה הזו היא נכונה, שהיא דבר שראוי להחמיר בו, ואני ניסיתי ופשוט לא יכולתי, לא בגלל שאני עובדת את עצמי, אלא כי אני ממש רוצה ופשוט לא מצליחה.
לפני שאדם לוקח על עצמו החמרה, הוא חייב לבדוק את עצמו ולראות שהוא יוכל לעמוד. אחרת עלול לקרות מצב שהוא לא מסוגל, אז הוא מוותר ואז הוא מרגיש רע שהוא נהייה לא דוס בגלל זה.
צריך לעשות הפרדה בין החמרה ומצווה. וצריך לחשוב בכובד ראש לפני שמחמירים. כי אין מטרה שאדם יזרוק הכל בגלל שעכשיו הוא לא דוס ומותר לו, וכל זה קורה רק בגלל שעכשיו הוא עשה חור שני. צריך לקחת בפרופורציות! לזכור שהרצון הפנימי שלך הוא לעבוד את הקב''ה כמה שרק ניתן, אבל המציאות היום יומית קשה לך, ואתה מרגיש שאתה לא מסוגל יותר. זה לא הופך אותך להיות כופר או אפיקורס, זה הופך אותך להיות טבעי. עכשיו תעבוד על עצמך ותחכה לרגע שבו תהיה מוכן לחזור ולהחמיר את אותה החמרה. כי אסור לשכוח שבאמת באמת השאיפה שלנו היא לעבוד את הקב''ה בהכל! בכל המצוות הטובות בשבילנו ושאנחנו רואים את ההשגחה ואת הנסתרות שאנחנו מאמינים שהם לטובתנו, וגם אם לא... אז בכל זאת הן מצוות בצורה ישירה מאת הקב''ה!
סליחה על האורך, וב''הצלחה לכולם.
