והמצוה העשרים היא, שציוונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה, והבערת האש תמיד. ואליו יהיה ההליכה, והעליה לרגל, והקבוץ בכל שנה. והוא אמרו יתעלה (ר"פ תרומה) ועשו לי מקדש.
(רמב"ם, ספר המצוות, מצות עשה כ)
מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש... ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית: עושין בו קֹדש, וקֹדש הקדשים, ויהיה לפני הקֹדש מקום אחד והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראין היכל. ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו, כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה, והכל נקרא מקדש...
ומצוה מן המובחר, לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור, שנאמר "ולרומם את בית אלוקינו". ומפארין אותו, ומייפין, כפי כחן. אם יכולין לטוח אותו בזהב, ולהגדיל במעשיו, ה"ז מצוה.
(רמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק א)
אפילו בטומאה
הכל נכנסים לבנות, ולתקן, ולהוציא את הטומאה. מצוה בכהנים. אין כהנים, נכנסין לוים. אין לוים, נכנסים ישראלים. מצוה בטהורים. אין טהורים, נכנסים טמאין. מצוה בתמימין. אין תמימין, נכנסין בעלי מומין. מצוה שיכנסו בתיבות. אין שם תיבות, נכנסין דרך פתחין.
(תוספתא, מסכת כלים, פרק א)
בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל, או להוציא משם את הטומאה, מצוה שיהיו הנכנסין כהנים תמימים. לא מצאו תמימים, יכנסו בעלי מומין. ואם אין שם כהנים, יכנסו לוים. לא מצאו לוים, יכנסו ישראל. מצוה בטהורים. לא מצאו טהורים, יכנסו טמאים.
(רמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ז)
כל קרבן שקבוע לו זמן, בין קרבן ציבור, בין קרבן יחיד, דוחה את השבת, ודוחה את הטומאה... כל קרבנות הציבור קבוע זמנם, לפיכך כולן דוחין את השבת, ואת טומאת המת...
כיצד דוחה את הטומאה. הגיע זמנו של אותו קרבן, והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת, או שהיו הקהל טהורים, והיו הכהנים המקריבין טמאים למת, או שהיו אלו ואלו טהורין, והיו כלי השרת טמאים במת. הרי זה יעשה בטומאה, ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד, ויכנסו כולן לעזרה...
ופסח שבא בטומאה, ודחקו טמאי מת ונכנסו להיכל פטורין, אף על פי שלא הותרו אלא לעזרה, הואיל ואין אני קורא בהם "אל מחוץ למחנה תשלחום" (במדבר ה, ג), הרי אלו פטורין.
(רמב"ם, הל' ביאת המקדש, פרק ד)
לצורך המקדש כל הטמאים מותרים ליכנס. כגון שצריך להוציא הטומאה שבמקדש או לבנותולתקן (וכן לתקן הספר תורה שבארון. תוספות בבא בתרא יד ע"א) ואי אפשר לעשות בטהורים, רשאים הטמאים לעשות, ולהיכנס לעזרה, ולהיכל, ואפילו לקדשי קדשים, אם אי אפשר זולתם. לפי שטומאת המקדש עכשיו על ידם, זהו תיקונו,
ועדיף ליה...
וטמאי מתים רשאים עוד, להיכנס למקדש אפילו שלא לצורך המקדש, אלא לצורך עצמם. והוא, בקרבנות שקבוע להם זמן, כתמידין ומוספין, וכיוצא. שקריבים בטומאה, אם היו רוב ציבור, או כהנים, טמאים. דמותרים כל הטמאים ליכנס לעזרה לצורך הקרבן...
ונתברר כי הרי שתרשינו המלכות לבנות בית המקדש בעיר הקודש בירושלים (כדאיתא בירושלמי דמעשר שני ושאר דוכתי דמתחילה בונה ירושלים ה', ואחר כך נדחי ישראל יכנס), אף על פי שכולנו טמאי מתים, נהיה רשאים לבנותו. מיהו נראה, הבעל קרי וזבים יטבלו לקריין ויעריב שמשן... אם לא שאי אפשר בענין אחר, שאין פנאי להמתין, דאז הותרו כטמא מת, וכמו שנתבאר. והרחמן יזכנו לראות במהרה בימינו אמן.
(ר' צדוק הכהן, ספר הזכרונות, במדבר, פר' נשא, סימן ש')
נראה דכל שנכנס לצורך תיקון אינו כלל באיסור כניסה אפי׳ בטמא. שאיסור הכניסה כשהוא טמא, הוא מפני כבוד המקדש, ומראה שאינו נרתע מפני קדושתו. אבל כשנכנס לצורך תיקון אינו בכלל זה... ולפי זה, אפילו יש טהורים, ועבר טמא, ונכנס, אינו חייב. וכן משמע לשון "מצוה בטהורים"...
(חזון איש, גליונות לחדושי רבנו חיים הלוי, הל' ביאת מקדש, פרק א)
קרבנות ללא מקדש
מִיּוֹם אֶחָד, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, הֵחֵלּוּ, לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לה'; וְהֵיכַל ה', לֹא יֻסָּד.
(עזרא, פרק ג)
שכבר הקריבו קרבנות טרם זה כמה שנים. כי מיום שעלו הראשונים העולים מהגולה, כשהגיעו בעריהם בנו המזבח, והקריבו עליו והיכל ה' לא יסד. וי"ט שנה נבנה המזבח קודם בנין הבית.
(רד"ק, חגי פרק ב)
מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי. ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה, אע"פ שהיא חריבה, ואינה מוקפת במחיצה. ואוכלין קדשים קלים, ומעשר שני בכל ירושלים, אף על פי שאין שם חומות. שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה, וקדשה לעתיד לבא.
(רמב"ם, הל' בית הבחירה, פרק ו)
לאחר החורבן
שמא בזמן החרבן יותן לנו רשות להקריב.
(כסף משנה, הלכות בית הבחירה, פרק ו)
מקריבין אע"פ שאין בית. וכמו שפסק גם הר"מ ז"ל בפ"ה מהל' ב"ה, ובימי אלו הנשיאים שהיו סמוכים לחורבנו של בית, וקרובים למלכות ואהובים, אולי הי' עדיין המזבח קיים, והקריבו קרבנות ציבור, (וכדרך שעשו בתחלת בנינו ככתוב בעזרא), כמו בימי הבית. או לכל הפחות פסחים.
(שו"ת שאילת יעבץ, ח"א סי' פט)
בימי ר' יהושע בן חנניה, גזרה מלכות שיבנה בית המקדש, הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו ועד אנטוכיא, והיו מספיקים לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם.
(בראשית רבה, פרשה סד)
ומהמדרש הנ"ל מוכח שאנחנו בעצמנו נבנה ביהמ"ק. ומעשה רב ודאי היו בזה הסכמת ריב"ח, והלכה כמותו בכל מקום.
(עזרת כהנים, פנות העזרה, ח"ג)
ד'קכ"ה. מלך יוליאוס אפאסטאט, ויהי מלך חסד, ובשנת ב' למלכו צוה לנשיא הארץ (ר' הלל) שיבנו בית המקדש, והתחיל לבנות. אכן, המלך מת, ויחדלו לבנות.
(תבואות הארץ, מעשה הארץ, זמן א)
נחשוב מזמן הראשון שהוא מימי עתליה שמלכה שש שנים, ובסוף ימיה בטלה התמיד ולכן אז התחזק יהוידע כנגדה. והיא מתה בשנת ג' אלפים ס"א, ובטל התמיד ג' אלפים ס'. וכשתחשוב מאז אלף מאתים ותשעים כלו בשנת ד' אלפים ש"נ, שמאז התחיל אפשריות הגאולה שיגאלו בכל עת שיזכו, שעל זה אמר אשרי המחכה, ר"ל שמאז יש לנו לחכות על הגאולה, ונודע כי בעת ההיא נתן רשות מהקיסר לבנות בית המקדש בירושלים, וגם נבנה מאת היהודים ע"פ פקודת הקיסר יוליוס בהוצאה רבה.
(מלבי"ם, דניאל פי"ב)
אחרי זה כאשר הוטב מצב היהודים בארץ הצבי תחת ממשלת הקיסר נערווא, ותחת ממשלת טריאנוס, והשיגו בני עמנו משפט אזרחי ארץ ומני אז התחילו כפעם בפעם לבנות המזבח, ולתקן ההיכל קצת וכו'. סוף דבר כל ימים של הקרבת הקרבנות אחר החרבן לא היה רק ערך עשרים שנה וכו'.
(עבודת המקדש, קונטרס אחרון, פ"ד)
רבנו חננאל דפריש ז"ל (ויש גורסין רבנו יחיאל מפאריס, וי"ג הר' חיים הכהן) אמר לבֹא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה, לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו, ואנה הכהן המיוחס. אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה, כדאמרינן שקרבנות צבור דוחין את השבת, ואת הטומאה וכו'
(כפתור ופרח, פ"ו)
המצוה הזאת מצות הקרבנות לעולם על ישראל, ואיננה על זמן.
(רד"ק, דברי הימים ב, פ"ב)
ועשו לי מקדש, היא מצות עשה כוללת כל הזמנים, בין במדבר, בין בכניסתן לארץ בכל זמן שיהיו ישראל שם, לדורות. וצריכין היו ישראל לעשות כן אפילו בגלויות. אלא שמצינו שאסר ה' כל המקומות מעת שנבנה בית המקדש כאומרו (דברים יב ט) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה.
(אור החיים, פר' תרומה, עה"פ ועשו לי מקדש)
בזמן הזה
כקש"ת מו"ה עקיבא [איגר] נ"י אב"ד דק"ק פוזנא יע"א. יקרת קדשו הגיעני, ומ"ש מו"ח הגאון [רע"א] נ"י לבקש משר ירושלים ליתן רשות להקריב, הוא קפדן גדול. כי ההוא אמר. לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל.
(שו"ת חתם סופר, יו"ד, ס' רלו)
וגם היום, אפשר שאם יתנו המלכויות רשות לבנות בית המקדש, מצוה לבנות. כמבואר במדרש [בראשית רבה ד', י'], בימי רבי יהושע בן חנניה, דנתנו רשות והתחילו לבנות, ועיין בספר כפות תמרים [סוכה ל"ד ע"ב] שרבינו יחיאל בעל התוספות רצה לילך להקריב קרבנות בירושלים, א"כ הוא הדין לבנות בית המקדש.
(מנחת חינוך, מצוה צה)
גם הפי' כפשוטו. שבכל עת שיהיה לבנ"י נדבת הלב בזה, יכולין להתרומם ולבנות מקדש ה'. כאשר הי' אח"כ בבנין בהמ"ק שהתנדבו בשמחה בזמן דוד המלך ע"ה. וכמו כן בבית שני בנדבות השרים בעזרא. וכמו כן יש לקוות להש"י בגאולה העתידה, כשיהי' תשוקה בלבות בנ"י אליו ית' בנדבת הלב בשמחה. וז"ש וכן תעשו לדורות: ואמר למרע"ה ויקחו לי תרומה כו' ועשו לי מקדש כו'. ומ"מ הואמצוה לדורות שמצווין
לבנות בית הבחירה. ולכן אמרו חז"ל דור שאין ביהמ"ק נבנה בימיו כאלו נחרב. והטעם, כי בכל עת שיתנדבו בנ"י בלב שלם, להשתוקק לבנות לו בית, יכולין למצוא מבוקשם.
(שפת אמת, פר' תרומה, תר"מ; תר"נ)
אולי הגיע עת דודים, באתערותא דלמטה, למצוא חן להרשות לנו לבנות מזבח, להקריב עליו קרבנות, כאשר היה בתחילת בית שני.
(ר' שמעון סופר, התעוררות תשובה)
בידי אדם
צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל-צוּרֹתָו וְאֵת כָּל-חֻקֹּתָיו וְכָל-צוּרֹתָו וְכָל-תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם.
(יחזקאל, פרק מג)
וישמרו - ילמדו ענייני המדות מפיך, שידעו לעשותם לעת קץ.
(רש"י, שם)
וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו ועשו אותם - ישמרו אותם בלבם ויאמינו כי כן יהיה, ויעשו אותם הבניינים, והצורות, והתורות, לעתיד. ואם לא ישמרו אותם בלבם, ולא יאמינו, לא יעשו אותם. כי כן מדת הקדוש ברוך הוא, ישלם לאדם מדה כנגד מדה.
(רד"ק, שם)
עורי צפון ובואי תימן. רבי יוסי בר חנינה, לכשיתעוררו הגלויות שהן נתונות בצפון, ויבואו ויבנו בית המקדש, שהוא נתון בדרום.
(תלמוד ירושלמי, מגילה, פ"א הי"א)
דודאי ביהמ"ק לעתיד לבא יבנה בנין ממש בידי אדם. ומה שנאמר מקדש ד' כוננו ידיך שנדרש בתנחומא שירד למטה, הוא ביהמ"ק רוחני,שיבא לתוך ביהמ"ק הנבנה גשמי, כנשמה בתוך הגוף. וכמו שירד במשכן ובבית המקדש האש של מעלה, תוך האש של הדיוט, שנבער בעצים.
וכן נראה במכילתא. דדרש מפסוק מכון לשבתך פעלת ד', שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה. ועל זה קאמר, מקדש ד' כוננו ידיך. שלעתיד לבא, כשימלוך ד' לעולם ועד לעיני כל באי עולם, ישכון למטה בתוך מקדש שכבר בנוי הוא, ומכוון כנגד ביהמ"ק של מטה. והיינו שירד למטה תוך המקדש שיבנה. ועיין בזוהר פ' וישב שמשמע שם כן. אמנם, כמו שלמטה בארץ אין נשמה בלא גוף, כמו כן המקדש רוחני לא יקום בלא מקדש גשמי. ולכן א"ש הלשון 'בנין', בביהמ"ק שלעתיד ג"כ.
(ערוך לנר, מסכת סוכה, מא.)
בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך על מכונו, והראנו בבניינו, ושמחנו בתיקונו. מרמז מ"ש התוי"ט במסכת מעשר שני, דתחילה יהיה נבנה הבהמ"ק ע"י מלכות, ואח"כ יהיה בנין שלו ית' באש. ולכך מדויק זה היטב בנוסח התפלה, דתחילה אנו מבקשים בנה ביתך כבתחילה, על ידי אדם. ואח"כ וכונן מקדשך, שיהיה על ידך ית' על מכונו.
(יריעות שלמה, סידור הגר"י יעבץ, מוסף לשלש רגלים)
אפשר, וקרוב הדבר לאמר, דכל דברי חכמים קיימים. והיינו, שיהיה כמו בנין שלמה, דכתיב והבית בהבנותו וכו', ופרשו בו חז"ל, מאליו. אבל היה באמצעו יד אדם. הכי נמי נימא שיהיה כן לימות המשיח.
ומה שכתוב במדרש שייבנה מאליו, רוצה לומר, שתהיה המלאכה מתברכת ביד הבונים, וכמעט רגע יבנה וישתכלל בסיוע ה' וכו', אך לעולם צריך שיהיה באמצעות יד אדם, תדע שהרי היא אחד ממנין מצות עשה, לבנות בית הבחירה.
(שושנים לדוד, הקדמה למס' מדות)
לא יוכל לרדת הבית העליון שהוא הנשמה. עד שיבנו ישראל את הבית התחתון שהוא הגוף.
(גורל לה', סעיף ט)
כאשר יופסק שעבוד מלכיות ודאי יהיה החיוב הגדול לעסוק בעבודת המזבח, בלא מקדש אש. דכי לזה יגאלנו מן השעבוד, שנעבור חלילה על מצות התורה, שלא להקריב קרבן התמיד, ושאר קרבנות ציבור. וכי ישונה חס ושלום שום מצוה מן התורה. הלא זה מינות גדול, ואפיקורסות, מי שאומר כן.
(דרישת ציון, הוספות למאמר קדישין, אות ד)
לפני ביאת המשיח
שנו רבותינו, בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על גג של בית המקדש.
(פסיקתא רבתי, פיסקא לו)
אמר רבי אחא, זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד. דכתיב, ודם ענב תשתה חמר.
(תלמוד ירושלמי, מעשר שני, פ"ה ה"ב)
וכן משמע בגמרתינו (תלמוד בבלי, פסחים, ה ע"א) בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון. להכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית המקדש, ולשמו של משיח. הרי קחשיב שמו של משיח אחר בנין בית המקדש וכו'. לעתיד יהיה בנין בית המקדש קודם לביאת בן דוד.
(מעשה רוקח, מעשר שני, פ"ה)
אל יעלה על לב איש, לחשוב ולומר, אם נזכה להגיע לעת בוא הבית להבנות, אזי יבוא משיח צדקנו והוא יורה לנו איך לבנותו. לא כן הדבר. הלא איתא בירושלמי דמסכת מע"ש וכו', ור"ל שמלכי האומות יתנו לנו רשות לבנות את הבית וכו', הרי מבואר מכל הנ"ל שכתבנו שאנחנו בעצמנו נבננו קודם ביאת משיחנו.
(עזרת כהנים, מבוא המקדש)
פשוט, שבית המקדש שלמטה, שיהיה מעשה ידי אדם, יבנה עוד קודם ביאת המשיח. שיהיה קיבוץ ישראל תחילה ע"י רשיון המלכויות, ונבנה בית המקדש שלמטה, (ואפשר, שע"י זכות הרבים יגלו האבנים שנגנזו) ואח"כ יבא משיח, ואח"כ ירד בית המקדש שלמעלה.
(אם הבנים שמחה, מאמר מקדש ה')
טרם בֹא נביא
יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, תלמוד לומר, לשכנו תדרשו ובאת שמה. דרוש ומְצָא, ואחר כך יאמר לך נביא.
(ספרי, פרשת ראה, פיסקא סב)
לשכנו תדרשו, שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר. וז"ש (ספרי) דרוש ומְצָא. לימד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחר ההכנה הראויה.
(מלבי"ם, פר' ראה)
מבורר כאן, דאף דהיתה בחירת מקום המקדש על ידי נביא, מ"מ, דין הוא דקודם ידרשו לבד את המקום.
(חידושי הגרי"ז החדשים סימן מא)
לפי שבטלו צרי יהודה מהם בנין הבית כל השנים שעברו, נואשו העם מבנין הבית. והיו אומרים, עדיין לא הגיע עת הבנין ... והיה להם לדעת, כי לא לחנם העלה האל מהגולה. ואעפ"י שלא אמר להם הנביא עדיין, היה להם להחל מעצמם, ולהתעורר על הדבר ... וכשראה האל יתברך שלא היו מתעוררים מעצמם שלח להם ביד חגי הנביא.
(רד"ק, חגי א')
לשכנו תדרשו
אַחַר, יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם, וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
(הושע, פרק ג)
ויתבעון ית פולחנא דה'.
(תרגום יונתן, שם)
תני ר' שמעון בן יוחאי אומר, לא אותך מאסו, כי אותי מאסו וכו'. בשלשה דברים עתידים למאוס. במלכות שמים", ובמלכות בית דוד, "ובבנין בית המקדש".
אימתי מאסו שלשתם, בימי ירבעם. הדא הוא דכתיב, ויען איש ישראל, ויאמרו, אין לנו חלק בדוד, זו מלכות שמים. ולא נחלה בבן ישי, זו מלכות בית דוד. איש לאהליו ישראל, ולא לבית המקדש. אל תקרי לאהליו, אלא לאלהיו.
א"ר סימון בר מנסיא, אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם, עד שיחזרו ויבקשו שלשתם. הדא הוא דכתיב, אחר ישובו בני ישראל, ובקשו את ה' אלוקיהם, זו מלכות שמים. ואת דוד מלכם, זו מלכות בית דוד. ופחדו אל ה' ואל טובו, זה בית המקדש.
(ילקוט שמעוני, שמואל א, רמז קו)
אין דור שאין בו ליצנים. מה היו פריצי הדור עושין? היו הולכים אצל חלונותיו של דוד, ואומרים לו: דוד, אימת יבנה בית המקדש? אימתי בית ה' נלך? והוא אומר: אע"פ שמתכוונין להכעיסני יבא עלי, שאני שמח בלבי, שמחתי באו' לי בית ה' נלך.
(תלמוד ירושלמי, ברכות, פ"ב ה"א)
ובאת שמה
שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אמר רבי יהושע בן לוי: אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו, ויבנה בית הבחירה, ונעלה לרגל. ושמחתי.
(מדרש תהלים, מזמור קכב)
והמצוה העשרים היא, שצונו לבנות בית לעבודה. בו יהיה ההקרבה, והבערת האש תמיד. ואליו יהיה ההליכה, והעליה לרגל.
(רמב"ם, סה"מ, מ"ע כ')
ובמשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו: "מנין לעיקר תפילה בתוך המצוות? מהכא: את-ה' אלקיך תירא ואתו תעבד" (שם ו, יג). ואמרו: "עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו" הכוונה לשאוף להתפלל בו, ונכחו. כמו שביאר שלמה.
(רמב"ם, סה"מ, מ"ע ה')
לשכנו תדרשו... שתלכו לו מארץ מרחקים, ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו, לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב (ישעיה ב ג)... ועל דרך האמת לשכנו תדרשו, לכבודו תדרשו.ובאת שמה, לראות את פני האדון ה', א-לוהי ישראל.
(רמב"ן, פרשת ראה)
גם אם בלכתכם שמה אתם מחוסרי אחדות, והולכים בפירוד לבבות, תקנו אחדות עצום לעשות המצוה ההיא. וזהו לשכנו 'תדרשו' בלשון רבים, ו'באת' שמה בלשון יחיד. כי גם שבעת הדרישה יהיה בפירוד, אחר כך ימשך ממנה כי ובאת שמה באחדות ... ולא עוד, אלא שגם אתם השואלים תדרשו בפירוד הלבבות. כי קצתכם יהיה לבם נוקפם על זה, וקצתכם ייטיב לבם. באופן שיצדק לומר בכם 'תדרשו' לשון רבים על פירוד שבלבבות. ועם כל זה אין צריך לומר שלא תמנעו מלבא שמה.
(אלשיך, פרשת ראה)
יען ביתי אשר הוא חרב
תני ר' שמעון בן יוחי משל לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע הבן על מה הוא מוכה, לאחר שהכהו אמר לו לך ועשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בי, כך כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש.
(מדרש תהלים, מזמור יז)
שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה. שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ,ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.
עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך... שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו בבית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השי"ת [מלבנות הבית] וכו', ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה, היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול המלך או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה. אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר, והוא המבין הכל,
היה הוא הבונה וכו',
ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בעונשם ובמגפותם, והכתוב ירמוז כל זה שנאמר כי לא ישבתי בבית למיום אשר העליתי את ישראל מארץ מצרים עד היום הזה.
(רמב"ן, במדבר פרשת קרח)
עיקר הגזירה [של היוונים] היתה על שהתרשלו בעבודה. וע"כ היתה הגזירה לבטל מהם העבודה. כדתניא בברייתא שגזר עליהן אותו הרשע לבטל התמיד. ועוד א"ל מצוה אחת יש בידם, אם אתה מבטל אותה מידם, כבר הם אבודין. ואיזו זו, הדלקת מנורה. שכתוב בה להעלות נר תמיד. כל זמן שמדליקין אותן, תמיד הם עומדין כו'. עמדו וטמאו כל השמנים.
וכשחזרו בתשובה, למסור נפשם על העבודה, הושיעם ה' על ידי הכהנים עובדי העבודה בבית ה'. ע"כ נעשה להם הנס גם כן בנרות, תחת אשר הערו נפשם, למות על קיום העבודה.
(ב"ח, או"ח, סי' תר"ע)
