בשרשור ההוא,
שכתבו שהרגע הכי יפה בהריון זה לראות שני פסים
או דופק
העולם השתגע?
פעמיים היו לנו שני פסים
(טוב נו, לא בדיוק. פעם אחת זאת הייתה בדיקת דם חיובית)
פעמיים היה דופק, ראינו חיים שפועמים בתוכי
נו,
ואז?
אז פעמיים סבלנו מחודש וחצי של עייפות ובחילות ועייפות
ואז סיימנו הכל.
ואז סבלנו כאב פיזי ונפשי
כאב של ריחוק פיזי מאולץ
וקרבה נפשית גדולה
כאב של חיים שנגמרו
ולי זה נראה כאילו השאלה הנכונה היא
'מה הרגע הכי קשה'.
זה כאילו לעמוד בצד השני מכל העולם.
יש את הרוב.
את אלו שבשבילם הריון הוא 9 חודשים קשים יותר או פחות
שמחים יותר או פחות
שנגמרים בתינוק,
בחיים שמגיעים לעולם.
ויש את אלו שלא.
(למה אני קוראת שם, למה).
(
היום בערב יגרדו ממני את העובר השני שלנו.
עוד פחות מחודש הייתי אמורה ללדת את הראשון.
)
ובינתיים תשמחי את עצמך.. במה שאפשר... תעשי מה שטוב לך לנפשך . אחרי ההפלה הקודמת שנאתי את כל העולם . האשמתי את כולם.. וואלה לא הזיז לי. נתתי להכל להתפרץ. לא דיברתי עם אף אחד. כתבתי משהו חביב באותה תקופה: עצרי! כי רק לנפשך את חייבת... היטיבי עם נשמתך הכואבת... יש המשך... אבל הרעיון שתקשיבי רק לעצמך ולנפש שלך. ושלא יהיו לך יסורי מצפון. הרגשות שלך הם לא משהו שצריך להתבייש בהם. את בן אדם. ויש לך תחושות של כעס עצב עצבים. וכעת הזמן שלהם גם לצאת. בהצלחה אהובה . מתפללת עלייך ועל כולכן ועלי 