יש קופסא ושלושת רבעי של נורופן בארון תרופות.
אני רוצה לקחת הכל.
אני חייבת לקחת הכל.
אנשים, למישהו יש נורופן ללב?
הקופסא הזו צבעונית ומפתה, גם הסירופ שבתוכה מפתה, אולי יותר, כי מה זה צבעים לעומת כאב חד ועמוק שחתך בראש ומונע מלהרגיש את מה שבלב??
פעם, כשהייתי קטנה אמא הסבירה לנו שאם מישהו בריא לוקח תרופה הוא נהיה חולה, תמיד הגניב אותי הדבר הזה, את מי שחולה זה מבריא, ואת הבריא זה מחליא, החיים מוזרים...
בואי אמא, ואני אספר לך סוד, לפעמים שאדם בריא לוקח תרופות הוא נהיה בריא יותר, ניסית פעם אמא, לקחת תרופות כדי להתפתל מכאבי בטן וראש, ולהיות בריאה יותר?
אמאלה, מה זה משנה? הגוף הוא גם ככה עטיפה של הנפש, חונקת ומכוערת, הגוף שלי כבר מזמן הפסיק להיות שלי, הנפש היא שלי, היא זאת שמיסרת וכואבת כ"כ, ואם אני יכולה לגרום שכמה כאבי בטן וראש יסיטו את ההתיחסות ממנה אז אני בריאה, את מבינה אמא? בריאה לגמרי, גם עם חום גבוה וראש מתפוצץ.
אנשים יגידו שזה מחשבות לא נורמליות.
אנשים בכלל כ"כ מוזרים לפעמים, אני תוהה מי מביננו הוא הנורמלי...
הם רוצים שאני אלך למישהי, אשפוך לפניה את הלב שלי, אקרע אותו, ואחבר מחדש ואולי בסוף זה יעזור והלב שלי יכאב פחות.
הם לא מבינים שיש אפשרות הרבה יותר פשוטה, פוסעים כמה פסיעות לארון תרופות, עוצמים עיניים, בוחרים משהו, מכניסים לפה, והלב נכבה מיד.
זה עוד לפני שנדבר על הסכינים.
רוב האנשים רואים בסכין כלי מטבח פשוט שיש להזהר ממנו,
אנשים, הסתכלתם פעם על הסכין בעיניים של הלב? ראיתם כמה הוא יפה? העברתם יד על הלהב המבריק?
אנשים, התבוננתם פעם בכמה חזק הוא הסכין, כמה החלטתי הוא ומכריע?
אני אוהבת אותם, את הסכינים. הם החברים שלי.
אין לי חברות.
רק לתחפושת שלי יש, יש לה הרבה חברות. לפעמים אני רוצה להגיד לחברות של המסכה שלי "לא שמתם לב שדמות בעלת מראה זהה לשלי וקולה כקולי השתלטה עלי? תעזרו לי! לא מספיק שהיא לקחה ממני הכל אתן גם הולכות אחריה?"
אבל הן לא שומעות את הצעקות של הלב, והן חברות שלה כי היא נורמלית וחמודה, ויכולה לספק להן מחמאות והתייחסות וחיוכים. ולי עצמי האמיתית אין שום חברות.
החברים היחידים שלי זה הסכינים.
במיוחד זה הכחול החד, החבאתי אותו בארון, ואמא שלי כבר מזמן הפסיקה לחפש אותו.
הוא חזק. הוא גיבור. והוא לא צריך צומי מטופש, ונמצא כאן תמיד שאני צריכה אותו.
מתי שאני גוססת, מכאבים, שהלב שלי מתנוענע ובוכה, מאיים לצאת ממקומו ולאבד שליטה, אני פוסעת בצעדים קטנטנים מלאי חשיבות אל המחבוא, מוציאה את החבר שלי, ומעבירה אותו על היד או על הרגל, איך שמתחשק לי.
זה כ"כ יפה, הפסים האדומים האלה, והטיפות של הדם שצצות מיד ישר ונהפכות לקילוח נעים ומרפא.
זה כואב וטוב כ"כ, ומכבה לי ת'לב, אני לא מרגישה כלום כבר, רק את הכאב הנעים והמרפא.
אנשים אולי יזדעזעו ממני.
אבל תגידו לי אתם, בהגיון, לא עדיף סבל פיזי על סבל נפשי?