את מסתכלת עליי בעיניים הכחולות שלך ולרגע אני מאבדת ריכוז. אני טובעת עמוק בכחול הזה שלך, גלי ים סוחפים אותי. סערה מתחוללת בתוכי, בתוכך, מכה וצולפת קצף ים בגלים שנשברים על החוף, ואני כמעט טובעת. רק האישון השחור משמש לפתע כקרש הצלה
את מחייכת אליי בלי לומר מילה. אלוהים כמה שאני אתגעגע לחיוך שלך
אני רוצה להקיא. למה אני כבר מדברת בלשון עתיד. במו ידי ומחשבותיי אני חורצת גורל
אני מחזירה לך חיוך ומתעשתת כי מי אני שאהיה חלשה לידך. המכשירים עוטפים אותך כולך, סובבים סביבך ומקיפים אותך, מחבקים אותך. כי לנו אסור לגעת, אנחנו מחויידקים מידי, נגועים מידי בשביל אדם טהור שכמוך
אני רוצה להחזיק לך את היד, להרגיש את הדם החם שלך מתחת לעור. רק שימשיך לזרום דם בפנים. רק שלא תקיאי אותו החוצה
את אומרת לי בקול שקט. אפשר לבקש ממך משהו.
זאת שאלה, בכלל. מה אני לא אעשה כדי לתת לך מה שתרצי כל עוד את עדיין חיה
(אלוהים. אני חייבת להפסיק לחשוב ככה מה קורה לי לעזאזל מה)
כשאני אמות, אל תשקעו באבל. תעלו ממנו. תתעלו מעליו.
אני מביטה בך בעיניים פעורות. האם עכשיו אמרת לי את הצוואה, האם הגיע הזמן שבו צריך לכתוב צוואה, עכשיו צריך להיפרד?
מוקדם מידי מוקדם מידי, אזעקה מצפצפת אצלי בראש ואני מנידה בראשי בביטול. את עוד תחיי הרבה שנים
את נועצת בי מבט תוכחה. כזה שאומר, נו קדימה, תתבגרי. למדת את המבט הזה ממני
אני אמות בקרוב, את מדברת חד וברור. לא 'אם אמות, אלא 'כש..'. וכשאני אני אמות, אני רוצה למות בלב שלם.
איך אפשר למות בלב שלם, אני לוחשת מבעד לשפתיים סדוקות.
לכם זה יכאב יותר, את אומרת לי. ככה פשוט
המוות אינו כואב. רק גלי ההדף שלו, מפיצים את קולם ודוקרים את כל מי שסביבו. עמוק בפנים, עמוק בנפש.
הלוואי ותהיו חזקים. את מטה את הראש קדימה, עד כמה שהכוח המוגבל שלך מאפשר.
הלוואי ותהיו חזקים. לא בשבילי, הרי לי לא יכאב. אלא בשבילכם.
אז אני עומדת פה עכשיו, עומדת חזקה. אומרת מילים ומשתדלת לא להישבר ולקרוס, משכנעת את הרגליים שלי שיוכלו לשאת אותי לעוד דקה של עמידה. ועוד אחת
אני רוצה לטבוע בעיניים שלך שוב, רק לרגע. ושתהיי לי קרש הצלה בכל המציאות הסוערת שהתרחשה עלינו.
ביקשת שאהיה חזקה, אז אני עומדת פה חזקה, מול הגוף הדומם שלך. הנשמה שלך פה לידי, אני יודעת. מחזיקה אותי שלא אפול
אני חזקה. לא בשבילי, לא בשבילך, אלא בשביל שתינו.
כי שם למעלה, אני יודעת,
גם נשמות של ילדות דוממות זקוקות מידי פעם לאמא שלהן.
את מחייכת אליי בלי לומר מילה. אלוהים כמה שאני אתגעגע לחיוך שלך
אני רוצה להקיא. למה אני כבר מדברת בלשון עתיד. במו ידי ומחשבותיי אני חורצת גורל
אני מחזירה לך חיוך ומתעשתת כי מי אני שאהיה חלשה לידך. המכשירים עוטפים אותך כולך, סובבים סביבך ומקיפים אותך, מחבקים אותך. כי לנו אסור לגעת, אנחנו מחויידקים מידי, נגועים מידי בשביל אדם טהור שכמוך
אני רוצה להחזיק לך את היד, להרגיש את הדם החם שלך מתחת לעור. רק שימשיך לזרום דם בפנים. רק שלא תקיאי אותו החוצה
את אומרת לי בקול שקט. אפשר לבקש ממך משהו.
זאת שאלה, בכלל. מה אני לא אעשה כדי לתת לך מה שתרצי כל עוד את עדיין חיה
(אלוהים. אני חייבת להפסיק לחשוב ככה מה קורה לי לעזאזל מה)
כשאני אמות, אל תשקעו באבל. תעלו ממנו. תתעלו מעליו.
אני מביטה בך בעיניים פעורות. האם עכשיו אמרת לי את הצוואה, האם הגיע הזמן שבו צריך לכתוב צוואה, עכשיו צריך להיפרד?
מוקדם מידי מוקדם מידי, אזעקה מצפצפת אצלי בראש ואני מנידה בראשי בביטול. את עוד תחיי הרבה שנים
את נועצת בי מבט תוכחה. כזה שאומר, נו קדימה, תתבגרי. למדת את המבט הזה ממני
אני אמות בקרוב, את מדברת חד וברור. לא 'אם אמות, אלא 'כש..'. וכשאני אני אמות, אני רוצה למות בלב שלם.
איך אפשר למות בלב שלם, אני לוחשת מבעד לשפתיים סדוקות.
לכם זה יכאב יותר, את אומרת לי. ככה פשוט
המוות אינו כואב. רק גלי ההדף שלו, מפיצים את קולם ודוקרים את כל מי שסביבו. עמוק בפנים, עמוק בנפש.
הלוואי ותהיו חזקים. את מטה את הראש קדימה, עד כמה שהכוח המוגבל שלך מאפשר.
הלוואי ותהיו חזקים. לא בשבילי, הרי לי לא יכאב. אלא בשבילכם.
אז אני עומדת פה עכשיו, עומדת חזקה. אומרת מילים ומשתדלת לא להישבר ולקרוס, משכנעת את הרגליים שלי שיוכלו לשאת אותי לעוד דקה של עמידה. ועוד אחת
אני רוצה לטבוע בעיניים שלך שוב, רק לרגע. ושתהיי לי קרש הצלה בכל המציאות הסוערת שהתרחשה עלינו.
ביקשת שאהיה חזקה, אז אני עומדת פה חזקה, מול הגוף הדומם שלך. הנשמה שלך פה לידי, אני יודעת. מחזיקה אותי שלא אפול
אני חזקה. לא בשבילי, לא בשבילך, אלא בשביל שתינו.
כי שם למעלה, אני יודעת,
גם נשמות של ילדות דוממות זקוקות מידי פעם לאמא שלהן.