וסמארטפון, אופנה , קולנוע, מסעדות בצורה מוגזמת וכאלה..

וח"ו שהתכוונתי לזה..

הכוונה שלי שללכת יותר לכיוון התורה, יותר יראת שמיים וכ'..

לא שהאחרות פחות טובות 

אפילו שיש דברים מותרים, דעת חכמים לא נוחה איתם

לא מקום של בן תורה\שהייתה רואה תלמיד חכם שם..

סמארטפון? כל גדולי ישראל אסרו לסתם אדם..

קולנוע- גם להיכנס לשם, או לקניון, צריך לחשוב 100 פעם אם זה סתם או כי יש סיבה, להיכנס ולצאת

לא מקום שאדם דתי אמור לעבור בו סתם לטייל..

מסעדה? טוב כן מידי פעם, לא בהגזמה, ולא כאלה מפוצצות ברעש ובתענוגים וכאלה..

יותר לחבר בן בעל לאישתו וכאלה..

יש דברים שהם אולי מותרים, אבל לא ראויים לדעתי(ח"ו לא בא להוציא לעז, הלוואי בע"ה שאזכה להיות בן תורה אמיתי..צריך להשתדל ברוחניות, לשם לשאוף)

איזה רב מתיר סמארטפון לכל אחד?

מחילה, לא מכיר( בסדר גודל של גדול הדור כמובן)

יש אנשים הולכים לטייל בקניון..אולי אתה פרוש לא מטייל ;)

לא התכוונתי להיות תקוע ב4 קירות, אדם חייב לתת יחס מספיק לאישתו ולילדים וכ'..

אבל גבר שיפתח שולחן במסעדה לדעתי במקום מסויים זה לא מתאים..

אתה רואה את הרב שלך עושה את זה?

 יש להם היתר מרב

זה לא אומר שלכל אחד מותר להחזיק כזה

תראה לי מישהו שמתיר לא ככ מצאתי..במחילה

לא מבחינה כלכלית, עצם המקום לטייל שם בעייתי(צניעות)

ברור שבכאלה מקרים זה בסדר לצאת למסעדה לא אמרתי בכלל לא..

אבל פעם- פעמיים בשבוע?

למסעדה גדולה לפתוח שולחן?

לא בטוח

לא אומר שאסור שוב..

מי אני בכלל

במחילה, בשביל לדעתאני לא מכיר רב מגדולי הדור שמתיר,חיפשתי ולא מצאתי אשמח שתשלח לי מקור או משהו..תראה לי אחרת אני פשוט לא שמעתי משהו אחר

כן יש בעיה לצאת גם לרחוב, אבל ברחוב חייב ללכת אז הולכים(תסתכל באור לציון חכמה ומוסר בשיחות הראשונות ב-ה אני חושב מדבר על זה)

לאכל גלידה בקניון?פחות מתאים, מקום לא צנוע

כמו שמישהו  ח"ו יגיד אני רק שוחה בים אז מה אם הוא מעורב

אם צריך לקנות משהו חולצה תלך תקנה תצא כי חייב לזה התכוונתי

לא התכוונתי למעמד הכלכלי בכלל

כמו שאני לא רואה את הרב שלי יושב כל שבוע\שבועיים במסעדה פותח שולחן, אולי זה פחות מתאים(אולי עניין של גסות, כמו ששמעתי שמי שאוכל לאפה מגולגלת זה גסות כי יותר מכזית לחם ביד וכ', אבל המנהג אחרת אפשר לומר..)

..אירועים וזה תפדל

אתה לא חייב להסכים איתי,

סה"כ העדפה שלי כן :>

לא שאני רוצה להיות כאילו ב4 קירות חייב להתאוורר וזה

מה הבעיה שתגיד לי פשוט במקום שאחפש רב רב?

אני לא רוצה סתם לגרום למחלוקת,

אבל כמו שיש הבדל בן ים מעורב ללטייל בקניון, יש הבדל בן קניון לרחוב.

קניון,בגדול, לא נועד לדתיים.

אתה רואה חנויות של דתיים בקניון? 

פוסטרים של השם ישמור,מה לא

לא מקום שדתי ירא שמיים שאמור לשמור את העיניים אמור להסתובב שם.

וכן, אם אתה יודע שיש ברחוב מסוים הרבה בעיות של שמירת עיניים ויש דרך אחרת, הולכים בדרך האחרת..לא נכנסים לבעיה, חסרים חנויות גלידה ברחוב?

מה זה תרבות שלך?ממתי יש לי תרבות?המצאתי משהו חדש?

למדתי בישיבה תיכונית ואני לא כזה שונה מימך אני חושב, או מכל יהודי אחר(:

אתה לא חייב להסכים, אבל לפסול?

תעיין באור לציון שהזכרתי,לחפש לך מקור מדויק?

אתה מחפש מישהי יותר פשוטה, שהדברים הנ"ל פשוט לא מעניינים אותה (ואגב גם פשטות זה עניין של הסתכלות).

בקשר למסעדה למשל- בגלל הכסף? וכמה אתה חושב עלו הפאות של נשות גדולי ישראל?

מעטות הבנות שמגזימות בענייני אופנה וחיצוניות ב"ה, אז באמת נותרה שאלה של סגנון. כי חוסר פשטות לאו דווקא מנוגד עם ההלכה.

נכון,מישהי פשוטה..

אבל לא רק, ללכת בקו של גדולי ישראל דעת תורה..

ולא רק, להוסיף בקדושה..

מישהי יכולה להתלבש צנוע לפי ההלכה, אבל היא תלבש נגיד משהו "צועק" אבל צנוע.. זה פחות צנוע כי זה מבליט ..

לאו דווקא כסף, תראי אברכים וכל זה, לא הולכים כל יום למסעדות יוצאים וכל זה..זה יותר בבית..

נשות גדולי הדור לבשו פאות של קש, אז אני מאמין שלא הרבה כסף

ב"ה שמח לשמוע את זה(:

כן גם סגנון..

שכוייח

ראיתי מאות מהן במו עיני

כך שהבקשה ממש ממש לא מוגזמת

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת