אני באמת מאמינה שאני היחידה,
אבל אולי מישהי מפה תזדהה.
מאז בואנו לבית ההורים והיציאה מבית החולים,
אני מוצאת את עצמי לא פעם במתח גבוה.
בעיקר אני מדמיינת דמיונות מפחידים שמקשים עליי.
למשל: בבית של הוריי יש מדרגות ואני ממש יכולה לראות שהיא נופלת לי...
אני רואה את זה כ"כ חי, והלב שלי נרעד.
ואז אני מחזירה את עצמי למציאות אבל זה רק עד הפעם הבאה.
או למשל עם בעלי.
בגלל שיש לו ילדים משלו (הקטנה בת 8, כך שעבר זמן מאז החזיק בתינוק), הוא בגדר ה"מבין"
ואני בגדר ה"חדשה".
ולכן הוא מחזיק אותה לפעמים בצורה שנראית לי ממש מפחידה.
(למשל כשראיתי אותו מחזיק אותה בתנוחת "נמר על העץ" חשבתי שנשמתי תפרח).
או כשהוא הולך לקלח אותה בלעדיי,
אני ממש יכולה לדמיין שהיא מחליקה לו.
ואז אני מרגישה שזהו. כל האושר שלי התחלף באסון.
ובלילה גם קשה לי לשים אותה לישון,
כי אני מפחדת שיקרה משהו.
ואני כל קמה שעות קמה אינסטנקטיבית לראות שהיא נושמת.
ובא לי לשחרר, ולא יודעת איך.
אני לא מאמינה שטיפול יעזור לי פה (כי יש לי כבר מישהי, רק שלקחנו הפסקה בגלל הלידה)
וקשה לי לשתף את אמא שלי.
אז איך מתגברים וחושבים חיובי?
באמת מאמינים שהכל יהיה בסדר ושוום דבר רע לא יקרה?
אני מתפללת שיהיה לי יותר בטחון בה',
אבל לפעמים הדמיון פשוט משתלט.
למישהי יש עצות?
הזדהות גם תעזור פה.
