היה לנו קליק מטורף, התחברנו חזק.
הרגשתי שאני מבין אותך עוד לפני שגמרת לדבר וכל פעם הייתי מופתע מחדש שיש בך כל כך הרבה להבין גם אחרי שחשבתי דקות על משפט שזרקת.
היו כל כך הרבה דברים שרצית להגיד וסיפורים לספר.
את היית חכמה ויפה ואני שותה בצמא
כל מילה שהגית.
אהבתי את איך שחשבת.
אהבתי את שפתך על שפתי, ממלמלת מילים מלאות מסתורין מרגש, כאילו לחשת לי סודות מוצפנים בשפה עתיקה ומוכרת.
והיו רגעים שפשוט אהבתי אותך, כך, איך שאני ואיך שאת. וחיבקתי חזק עם דמעות על הלחי ואושר בתוך החזה...
אז איך..?
מה איתנו תגידי?
איך הקרירות כבשה את הלב?
איך זה קרה שעכשיו יש ימים שלא נדבר?
מתי השיחות הפכו ייבשות ודלות?
פעם היינו דנים בצעקות, עם ברק בעיניים וחיוך בשפתיים והיום אנחנו סתם מתווכחים.
מילותייך חולפות מעלי כמו מטוסים ישנים רועשים
שאיבדו את קסמם.
אולי האמת היא שבעצם הקשר אף פעם לא היה ממוסד, אף פעם זה לא היה יציבות של "באש ובמים" אלא סתם רגעים זוהרים. אהבה התלויה בדבר, תלויה במיצוי, בסיפוק. הרי אף פעם לא באמת השקעתי בך את כל כולי, רק את הראש הכנסתי למים, מחזיק בחוזקה את שולי הבריכה, מפחד לשחרר אחיזה מעצמי, מסרב לאבד את הלב.
אז זהו? פשוט ניגמר?
אולי צריך להגמר כדי מחר להתחיל ממקום אחר.
אבל נגמר זה נלמד בלשונך
אז אולי הגיע הזמן שאלמד את עצמי
לפני שאצלול אל דפייך?


)