איזה מין יום.
קמתי בעיניים טרוטות מהמיטה החמה שלי ונסעתי בשני אוטובוסים עד לשם, כמו איזו טיפשה מטופשת.
אז מה אם הם שילמו, נותרתי כפי שהייתי. הם לא יצליחו לשנות אותי כל כך מהר.
עצלנית גמורה.
זה דיכאון, אני בטוחה. אין מצב שילדה תחיה את כל חייה בבטלה מוחלטת ככה סתם.
הגעתי לבית הסוהר. כמעט נרדמת בישיבה.
שלוש שעות על כיסא מקולל.
הפסקה, ברוך הוא ברוך שמו.
רצתי אחוזת דיבוק לדשא, לפני שמישהו ישים לב להעדרי,
נשכבת על הדשא, ממוטטת.
רגיעה.
העץ מביט בי מלמעלה במבט רחום.
השמש מלטפת את פניי.
הדשא מעקצץ בעורפי.
אני עוצמת עיניים
נושמת
לא זקוקה לשום אידיוט לצידי.
לבד
בשביל רגעים כאלו אני עדיין כאן.
