אך השני, הנה הוא קשה מאד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להמלט ממנו. כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם, שכבר אין הטעם והדיעה מושלת בו, והרי הוא כשכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב ב): "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה". וחכמים זכרונם לברכה אמרו (אבות ג, יג): שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה.

כי אף על פי שחמורה היא הערוה אצל כל בן דעת ולבו ירא מקרב אליה מכח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל פשעה ורוב עונשה, הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט ומקריבים אותו הלוך וקרב שתהיה היראה סרה מעליו מעט מעט מדריגה אחר מדריגה, עד שיגיע על העון עצמו ויעשהו.

וכל כך למה, לפי, שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדבר, כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות, ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל.

ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם כן הלצון מפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה.

והנה הנביא ישעיה היה צווח על זה ככרוכיא, כי היה רואה שזה היה מה שלא היה מניח מקום לתוכחותיו שיעשו רושם והיה מאבד תקותם של החוטאים, והוא מה שאמר (ישעיהו כח כב): "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם".

וכבר גזרו אמר חכמים זכרונם לברכה (עבודה זרה יח, ב), שהלץ מביא היסורין עליו, והוא מה שהכתוב עצמו מבאר בפירוש (משלי יט כט): "נכונו ללצים שפטים", כי זה הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים, אינו צריך שיתיסר בגופו, כי כבר ישוב מחטאותיו בלי זה מכח הרהורי תשובה שיולדו בלבבו על ידי מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות.

אך הלצים שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כח ליצנותם, אין להם תיקון אלא השפטים, שאלה לא יהיה כח בליצנותם לדחותם מעליהם כאשר ידחו המוסרים. והנה כפי חומר החטא ותולדותיו, החמיר השופט האמיתי בעונשו, והוא מה שלמדונו ז"ל (עבודה זרה יח ב): "קשה הליצנות שתחלתו יסורין וסופו כליה, שנאמר: (ישעיה כח, כב) פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי וגו'".

אבל האמת- זה מה שמוכיח שציטוט יכול להפוך כל דבר למשעמם.

אתה מחפש את הדבר החי. ואני השתדלתי מאוד בארבע שנים הללו, שמסילת ישרים היה בעיניי ספר יבש נורא בהתחלה- שהספר הזה יראה לי חי. יראה לי בוער בשלהבת אדירה של רמח"ל, שהגר"א אמר שאם היה בחיים חיותו של רמח"ל הוא היה הולך אליו רגלית. הבני יששכר החזיק ממסלת ישרים והמגיד ממזעריטש. הגר"א וכל תנועת המוסר. הצ'אלמרים והאמת- גם הספרדים. עמ"י מחזיק ממסלת ישרים כספר המוסר החשוב ביותר. ובמרכז, במורשתו של הרב זצ"ל- מתייחסים אליו כספר האמונה היסודי בעבודת ד'.

תנסה לחיות את מה שכתוב. שייכנס בעצמות. הלוואי.

סתם שתדע שהגר"א אמר שאין מילה מיותרת במסילת ישרים.

כנראה שמכל מילה שם אפשר לדייק וללמוד.

(וכל מי שמכיר אותי לעומק יודע את זה)

ב"ה בחסדי ה'- נראה לי שאין בי ציניות ולכן אני גם לא מבחינה בה אצל אחרים. (אולי במקרים נדירים)

(לפעמים זה משעשע כי אני לוקחת אנשים ממש ברצינות ואני לא קולטת שהם סתם מסתלבטים)

מתכוונים לסרקזם

אבל אני צינית יותר מידי פעמים..

אני מתחרפנת מזה ובדרכ לא נשארת בקשר עם אנשים כאלה כי הם פשוט לא מבינים אותי

האם אני צינית? אני טוענת שלא הסביבה שלי טוענת ששקצת כן

@אנשים שמכירים אותי תגידו לי

ליצנות של עבודה זרה- היא אחד הדברים שנותנים מקום של מרחב מול העבודה זרה.

זה מצחיק. זה מענג אותך להיות רחוק מהדבר הזה. אתה רומס אותו ומשחית.

זה כיף נורא.

בכלל- בטיעונים זה נורא משחרר להוסיף משה ו בהומור ומשרה אווירה טובה- אבל כשזה נהפך לציני אז מול עבירות ורוע- אני חושב שזה חשוב נורא. זה גם מאוד בריא.

ואיך מבדילים בינה לבין הליצנות?

זה באמת די נחמד...

חשבתי שהוא מתכוון שהליצנות מקרבת לע"ז..

אצלי הציור שעולה במילה ליצנות זו התעסקות ממש בעניין בעוד ציניות זו הבלחה של אופי נסתר.

אמרה צינית לעומת "עסק" ממש של ליצנות. באופן כללי זה די אותו הדבר.

אבל לפעמים ליצנות זה טוב. לא תמיד טוב להתייחס ברצינות לכל דבר- יש דברים שהיחס אמור להיות מנוכר לא פנים אל פנים- אלא אחור באחור- אני מבליג על זה לגמרי מזניח את זה לכדי עפר בחיי.

ככה החיים לא סוערים בשאלות למיניהם אלא משאירים את הרחוק רחוק. נושא לבדיחה.

זה גם כיף נורא, ברוך ה'.

רבינו כותב שעיקר העצבות זה מחוסר האמונה וצריך לבוא לשמחה אפי' ע"י מילי דשטותא. כלומר לתקן את הפגם שמחוסר אמונה ע"י מילי דשטותא, לצחוק קצת על העולם הזה, לא עבירות.

איך אפשר?

בליצנות על ע"ז למשל. ככה אני מגביר את האמונה דווקא ע"י התייחסות צינית.

זה נותן חיים שמחים, לא התמודדות קשה סוערת ומדכאת, אלא התמודדות שמחה וחיה.

יש עצה- מילי דשטותא.

להתייחס לטוב ולבריאות שיש ביחס ציני דווקא לדברים מסויימים. שהתמודדות רצינית איתם דווקא הרבה פעמים גורם עגמת נפש.

מעניין אם זה יעבוד

שלום בנצי 👋)