אם אני מכירה ת'ניק אני מדמיינת אותו.
אם לא, אז לאמדמינת ת'בנאדם
באיזשהו שלב 'מנתקים' את הניק מדמות האדם שהוא(לפחות אצלי זה כך)
כמו שכאן אני לא האדם שאני.
אני ניק. אני עוד שם משתמש עם תמונה של הרב קוק ועוד כמה ציטוטים יפים.
ובכלל אני מרגישה שהניק חושף חלק מאוד מאוד קטן מהמכלול שלי.
כמובן שאני זוכרת תמיד שמאחורי המסך עומד אדם, לזכור לענות ברגישות ולהשתדל בטאקט,
אבל לא עד כדי שאני מדמיינת את הניק בתור אדם.
חוץ מכמה ניקים ספציפיים מאוד שאני מרגישה שאני מדברת עם אדם ולא עם ניק כשאני מדברת איתם.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
