ואני הקטנה מסתובבת השבוע בין עם ישראל לחבר ולהתחבר לנושא המקדש.
במפגשים פגשתי אין סוף קולות ותהיות סביב התענית והחורבן.
לחלק הדבר נראה רחוק רחוק.. לא מרגישים..לא באמת כואבים.
9 באב שנופל בעומק החופש הגדול ודורש עצירה לרגע.
למה..
עבור מה...
מהו הדבר שבאמת חסר לנו היום..
מהו חורבן הבית...
ופתאם-
רגע לאחר מכן האמת נוגעת כל כך קרוב. בוערת בעוצמה. שורפת.
עוד יהודי נרצח.
עוד חורבן בית פרטי.
עוד כאב אין סופי. עוד בכי.. עוד אלם.
וכל ארוע מעצים את חורבן הבית הפרטי שלנו.
זה לא ארוע שהיה ועבר.
החורבן האישי הוא יוםיומי. כואב ומטלטל בעוצמות כמסרקות ברזל.
לצערינו קבלנו תשובה בדם-
איך נרגיש את חורבן הבית הכללי? עי עצירה לרגע של כולנו.
עצירה קטנה באמצע היום להתחברות למשפחה שכעת איבדה את בנה ובכך מצטרפת למשפחת השכול העצומה בארץ.
משפחות שמתמודדות יום יום עם חורבן הבית.
לא כמשל.
לא כמטאפורה.
כעצם החיים.
ההבנה של חורבן הוא בעצירה והתחברות לכאב של הזולת.כאב בלתי נתפס. חיבור מתוך ענווה.
זה משמעות חורבן הבית.
הדבר היקר איננו. אין חזרה.
נותר הזיכרון...
נסו לדמיין רק רגע קטן חורבן בבית שלכם.
אי אפשר לדמיין. לא ניתן..
זה חורבן הבית..
לדמיין את הבלתי אפשרי.
להשאר בלי מילים.
לבכות.
ולהתפלל לנחמה.
רינה אריאל אמא של הלל היד.