~שרשור תשעה באב~סתרי המדרגה
..רק בשמחה.
פעם היה לי מקדש,
הוא נחרב,
ובכל יום אני מחכה שמישהו יעזור לי ויבנה אותו.
אבל אף אחד לא בא,
ואני נשאר לבד, כוסף אבל מבודד.
ובכןיחידי
מוזמנים להביא מילים על החורבן הלאומי ועל החורבן הפרטי ממהלך שנותינו, על שכינתא שבגלותא ועל הסתר הפנים.
כידוע, בט' באב גם נחרבה ביתר. כדי ליידע את הציבור על אחת מהזוועות שנשכחו אביא את מה שמספר רבן שמעון בן גמליאל על עצמו:
"עיני עוללה לנפשי", אמר רבן שמעון בן גמליאל חמש מאות בתי סופרים היו בביתר, והקטן שבהם לא היה פחות משלֹש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאים עלינו בַּמַּכְתְּבִים הללו אנו יוצאין ודוקרין אותן, וכיוון שגרמו העונות ובאו השונאים, כרכו כל אחד ואחד בספרו ושרפו אותם, ולא נשתייר מהם אלא אני, וקראתי על עצמי "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי".
(איכה רבה ג כד)
לא מעט אנשים חושבים שכתוב שמי שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. אבל הלשון המקורית היא כזו - "כל דור שאינו נבנה בימיו כאילו החריבו". אולי מתוך שנתמלא בתודעת החורבן, נפעל לתיקון המלא ובסופו נזכה לגאולה השלמה בקרוב.
@משתדלת יותר
@הר ומדבר
@שחר.
@געגוע..
@בארון
@בזרימה
@מתנחלת גאה!
@בתוך בני ישראל
@סביון
@פועל@פועל במה
@שוליינית
@חולות
@פרפר נחמד&
@קיבוצניקית
@תכלית הכוסף
@Slow motion
@שעות של אמת.
@אני מקליד...
@דיו
מעט מקדש/ קטלבסתרי המדרגה
ואעמוד מולך.
לא יפילני ממקומי
מבטך העיקש.
לא אפול כנגד
חומותיך.
אך כיצד תעמוד אתה
נגדי
וריסיי נוטפות כבר אהבה?
שפתיי תפילה ישאו לאבניך
ישקו
ויהיו ידיי אמונה.
אנה אני באה
וחרב הינך מחדש
בינות אצבעותיי--
(פורסם בביכורים)
מחשבות של אחרי/ דביר גלסרסתרי המדרגה
**חולות
לא יותר מדי.
אתם עדי!
האשיב תמידי?
שאלוני ידידי.
נושא את ידי,
עטוף בבגדי,
איה ארון ובדי?
כלה נדודי
וקבץ בודדי
להשיב גדודי
אל חצרות ש-ד-י.
מתוך הקינות לתשעה באבבזרימה
בְּלֵיל זֶה חָרַב בֵּית קָדְשִׁי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי.
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי.
וְיִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ:
בְּלֵיל זֶה תְּיַלֵּל מַר עֲנִיָּה נֶחְדֶּלֶת.
וּמִבֵּית אָבִיהָ בַּחַיִּים מֻבְדֶּלֶת.
וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְנִסְגַּר הַדֶּלֶת.
וְהָלְכָה בַּשִּׁבְיָה בְּכָל פֶּה נֶאֱכֶלֶת.
בְּיוֹם שֻׁלְּחָה בְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאוֹכֶלֶת.
וְאֵשׁ עִם גַּחֶלֶת. יָצְאָה מֵאֵת יְיָ. (קריאת הפזמון- בליל זה):
בְּלֵיל זֶה זֶה הַגַּלְגַּל סִבֵּב הַחוֹבָה.
רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי בֵּיתִי נֶחְרְבָה.
וְעוֹד לֹא רֻחָמָה בַּת הַשּׁוֹבָבָה.
הֻשְׁקְתָה מֵי רוֹשׁ וְאֶת בִּטְנָהּ צָבָה.
וְשֻׁלְּחָה מִבֵּיתוֹ וְגַם נָשְׁתָה טוֹבָה.
גְּדוֹלָה הַשִּׂנְאָה מֵאֵת אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ.
וּכְאַלְמְנוּת חַיּוּת כְּאִשָּׁה נֶעֱזָבָה. וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ. (בליל זה):
בְּלֵיל זֶה קָדַרְתִּי וְחָשְׁכוּ הַמְּאוֹרוֹת.
לְחֻרְבַּן בֵּית קָדְשִׁי וּבִטּוּל מִשְׁמָרוֹת.
בְּלֵיל זֶה סַבּוּנִי אֲפָפוּנִי צָרוֹת.
וְגַם קָרָא מוֹעֵד בְּדִין חָמֵשׁ גְּזֵרוֹת.
בְּכִי חִנָּם בָּכוּ וְנִקְבַּע לְדוֹרוֹת. יַעַן כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ. (בליל זה):
בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ בוֹ חָמֵשׁ מְאוֹרָעוֹת.
גָּזַר עַל אָבוֹת בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת.
וְדָבְקוּ בוֹ צָרוֹת מְצֵרוֹת וְגַם רָעוֹת.
יוֹם מוּכָן הָיָה בִּפְגֹּעַ פְּגָעוֹת.
וְהֶעֱמִיד הָאוֹיֵב וְהֵרִים קוֹל זְוָעוֹת. קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ.
תיאורי חורבן של יוספוסיחידי
משהו ליראות בצום....משקפת
גם זה אפשרותמשה
כותלמי אתה?
הרב קוק, אורות עמ' יזיחידי
כי האור העליון וזיו היחוד המיוחד, שיסודו העליון, אור האמת בבחירתו, חי בו, הרי הוא קשור בסגולת ישראל, "ד' אלוהיו עימו ותרועת מלך בו".
מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו ועלה למעלה להרקיע שחקים. בעולם-החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של היחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים ויד זרים בו נוגעת. וכנסת-ישראל תחיל תזעק בחבליה: אוי נא לי, כי עיפה נפשי. רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם.
קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה: על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עומק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמה, אינם אלא תולדה קלושה מהד-הקול של אותו הצער העליון, צער השמיים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית בהפרדה ממקור תענוגותיה. והם קוראים לתשובה, ואנו ליה ועיננו ליה".
..קפיץ
יהודה גזבר:סתרי המדרגה
במובנים האלה, בית המקדש הוא בכלל לא הסיפור. גם לא ירושלים. וזה שהיא בנויה כבר רק מחדד את הנקודה: האבל הוא לא על חורבנו של הבית, של האבנים, של המקום בו מקריבים קורבנות. בית המקדש הוא רק סינקדוכה: הוא רק חלק שמייצג את השלם. אנשים מתאבלים ומתאבלות על בית מקדש, ולמעשה מתאבלים על משהו גדול הרבה יותר.
כי מה היה בית המקדש אם לא ביתו של אלוהים, וכשנחרב הבית ועם ישראל יצא לגלות של אלפיים שנה, אלוהים יצא מהבית והלך לו. יהודים קראו לו, ודרשו בשלומו, והקימו בתי כנסת ובתי מדרש, ופירשו את התורה (ופירשו את הפירושים, ופירשו את הפירושים של הפירושים, וכך עד אינסוף), אבל אלוהים עצמו איננו, ואיש איננו יודע לאן הלך והאם יחזור.
אין זה אומר שהוא לא קיים. זה גם לא אומר שהוא כן. זה אומר שהשאלה של הצום – כן, לא, שחור, לבן, על מה חרבה הארץ - היא שאלה צדדית, נרדפת, כמעט חסרת חשיבות מול השאלה הגדולה יותר, הרבה הרבה יותר, שעוטפת אותה מכל הכיוונים: השאלה אם יש אלוהים בקרבנו, או אין.
כאמור, זו לא שאלה דתית. זו שאלה גדולה הרבה יותר. היא שואלת: האם יש משמעות לקיום שלנו? האם יש לנו הקשר? האם מישהו יוכל להציל אותנו? האם יש עוד למה לקוות?
גם כאן, אין זה אומר שרק אלוהים יכול להוות מענה לשאלה הזו, אבל זו הסיבה שתשעה באב הוא יום אבל; מפני שהשאלה הזו צצה ואנחנו שואלים אותה. מפני שאין לדעת אם יש אלוהים או לא. מפני שגם אם יש, אין לדעת מה הוא רוצה מאיתנו, החיים כיום. אין לדעת האם אנחנו חיים לשווא, והאם אנחנו סובלים לשווא.
ולכן, יום אחד בשנה אנחנו עוצרים ומסתכלים על כל החיים הגדולים האלה שהולכים ואיננו יודעים לאן. עוצרים בשביל להתאבל על הרוחות הסוחפות אותנו, עוצרים בשביל לבכות את הבדידות, לזכור את חוסר התוחלת.
ואנחנו מתאבלים על הכל. על העיוורון ועל הפיכחון. על המוות שעולה בחלוננו ועל המוות שמצפה לכל אחד באחרית ימיו. מתאבלים על השואה, על הפרעות, על השנאה באופן כללי. מתאבלים על קשרים חברתיים וזוגיים שלא צלחו, ומתאבלים על ההפסדים, הכשלונות, חוסר האונים. מתאבלים על זה שיש אנשים שרוצים בית מקדש ויש כאלה שלא, ובכך גם מתאבלים על חוסר היכולת לחיות עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו.
מילים אחרות: מתאבלים על העולם, שהוא לא כמו שרצינו שיהיה.
ובאבל הזה אנחנו מזכירים לעצמינו מה רצינו. מזכירים שרצינו שהעולם יהיה אחרת. מתוקן יותר. שלם יותר. שרצינו שיבולע המוות לנצח, שרצינו שיהיה לנו בית מוצק ויציב. שרצינו שלא נרגיש מאויימים כל הזמן. שלא להיות בודדים. ושמתחת לכל שכבות הבידול הנוראות האלה, החוצצות בין איש לרעהו ובין מאמין לאלוהיו, בסך הכל רצינו חיבוק.
תזכורות כאלה הן דבר קשה מאין כמוהו,
צום קל שיהיה.
על אלו קורעין/ גלעד הסהסתרי המדרגה
יהונתן ידיד:סתרי המדרגה
זה לא משנה כמה היה קשה או כמה היה טוב. השאלה היא איך הגענו לניתוק מהמציאות, כי חורבן קורה כשהמציאות ואתה לא נמצאים באותו שלב. בית המקדש, גוש קטיף, ימית ועוד רבים וטובים היו תלושים הרבה לפני שכדור הברזל נחבט בקירות. היה צריך רק לנשוף כדי להוריד אותם מהאדמה.
כי בית לא יכול להישבר אלא אם כן משהו בתוכו כבר היה שבור. מבעד לחומות ירושלים האנשים נבקעו, וזה מה שגרם לחומה להיסדק. ולכן ראוי לבכות יותר על עצם החטא ולא על התוצאה.
חבר שלי אמר לי לא מזמן שלפעמים מרגיש שתשעה באב הוא יום של כפיות טובה, כשהכל ככה משגשג מסביב. ואני אמרתי לו, נכון, הגאולה מעיבה על החורבן. והוא אמר, זה משפט כל כך אירוני. וזה באמת נכון, כי איך אפשר לבכות על חוסר שאי אפשר לחוש ולתאר, איך אפשר להגיד שחורף באביב.
ואת כל זה חשבתי עד תשעה באב. ובבית הכנסת, כשביקשו לציין כמה שנים עברו מאז החורבן (1951), הרב אמר כמה מילים ששינו את דעתי. קשה, כך אמר, קשה להרגיש חורבן שאנחנו נמצאים בתהליכי גאולה גדולים. ארץ ישראל מתיישבת ומפעלי התורה מתרחבים. אבל כשאתה שומע שבחור ישיבה נדקר למוות, ילד, אתה מבין שכלום עדיין לא שלם.
ואז חשבתי. חורבן יכול לפגוש אותך באמצע החיים. בתאונת דרכים, בפיגוע, בחדירת מחבל, בגדר הפרדה, בגירושין, כשאנחנו הולכים לאיבוד. וצריך להבין שגם אנחנו נוטלים חלק באותו חורבן (כל יום שלא נבנה כאילו נחרב), וצריך לב לשמוע, בין כל הפריחה, את רמיסת הגבעולים. ואותו חורבן אי אז, לפני 1951 שנים, מביא לידי אובדן בימינו אנו.
וכשמתאבלים על אותם ירושלמים עתיקים, שהיו רק מזעיר מאומה שלמה שנעקרה מאדמתה, אנו לא מצטערים על אירוע היסטורי, אלא על עצמנו.
וכל שנותר הוא להתגעגע.
יחזקאל גליק:סתרי המדרגה
יש בצבא מין דבר כזה שנקרא נוהל שבת, שזה אומר שמאותו רגע שהנוהל מוכרז אין יותר מסדרים משימות ושאר ניג'וזים מהמפקדים, ומיד כולם פושטים את המדים ולובשים מכנסיים קצרים וגופיה ושמים מוזיקה בקולי קולות ופורשים רשת כדורעף על הדשא של הפלוגה, ורק אם חס וחלילה יש מלחמה עם סוריה נגיד, לובשים חזרה את המדים קופצים על הטנקים מנצחים את סוריה וחוזרים לשחק.
ופעם אחת היינו בקו סוסיא ועשינו 14-3 שזה אומר ארבעה עשר יום של סיורים שמירות מחסומים פילבוקסים ובסופם יוצאים הביתה לשלושה ימים, ובקו אין דבר כזה נוהל שבת וכל יום דומה למשנהו וכולם סופרים את הימים ראשון שני שלישי… שישי שביעי שמיני… ארבעה עשר יש סוף סוף יוצאים הביתה, ורק אני המשכתי לספור כמו תמיד ראשון שני שלישי ככה עד שבת וחוזר חלילה כי שבת באה כל שבוע קבוע ולא אכפת לה אם יוצאים הביתה או לא.
וקרה שיצאנו לסיור בצהריי יום שישי והשמש התחילה לשקוע והכל נראה אותו דבר בדיוק, אותו סיור כמו שעשינו אתמול ושלשום ונעשה מחר ומחרתיים אבל איכשהו השמש הייתה קצת אחרת, שמש שוקעת של יום שישי, והאוויר גם היה קצת אחרת לא יודע להסביר בדיוק מה, ואני יושב באחורי ג'יפ סופה עם אפוד ונשק ועוד כמה חיילים וכולם שבוזים אבל אני נושם נשימות עמוקות ומחייך ושר לעצמי לכה דודי כי עד שנחזור מהסיור זה כבר יהיה עמוק עמוק בתוך שבת.
וכשהייתי בהודו פגשתי המון אירופאים שמטיילים כבר המון זמן, למשל את ויקטור שברח מסרביה וכבר לא היה שם שנים או את ההוא שהגיע על אופניים מאירופה להודו דרך מרוקו או איזו מדינה מפחידה אחרת, ואני זוכר שממש קינאתי בהם שמטיילים כל כך הרבה זמן ונראים כאלה שמחים וחופשיים כמו ציפורים אבל מצד שני היה לי קצת עצוב לראות אנשים שאין להם בית או מקום להתגעגע אליו ורק אני כבול בגעגוע מתוק לארץ למשפחה לחברים ולקוגעל תפוחי אדמה של אמא שלי.
ופעם אחת התבכיינתי לפנחס שהרב שלנו לא אוהב אותי, לא יודע פשוט ככה הרגשתי כי קצת הסתכסכתי איתו לא זוכר על מה, אולי עשיתי משהו שלא מצא חן בעיניו, ופנחס אמר לי בהתלהבות, בטח שהוא אוהב אותך, וזה מיד שימח אותי וזקף לי את הגב אבל אז הוא המשיך ואמר, בטח שהוא אוהב אותך הוא אוהב את כולם, ומיד נעצבתי והשתופפתי חזרה כי מה זה שווה אם הוא אוהב את כולם זה בכלל לא נחשב שהוא אוהב אותי.
ר' נחמן בקטע המצורף עושה כאילו הפוך על הפוך, כי תמיד סיפרו לנו שהחורבן זה סילוק שכינה, שהשכינה עזבה את בית המקדש ובגלל זה הוא נחרב, אבל פה כתוב הפוך, כתוב שפעם השכינה הייתה מצומצמת בבית המקדש, אבל אז לקב"ה נמאס והוא החליט לא להצטמצם אלא לגלות את השכינה במלוא הדרה, והבית הקטן לא יכול לעמוד בזה והוא נחרב.
במבט ראשון זה נראה מדהים, כי אם הפעם הקדושה הייתה רק בבית המקדש, היום לאחר החורבן, הקדושה שורה בכל.
אבל זה לא ככה. כי אם הכל קדוש, כלום לא קדוש.
קדוש זה משהו מיוחד.
יש את כל הימים, אבל יש את שבת. לשבת יש צבע אחר.
יש את כל העולם, אבל יש את ארץ ישראל. בארץ יש ריח אחר.
וכמו שהרב פרומן זצ"ל אמר לנו כשלימד את התורה הזאת, שגם נישואין זה צמצום. הנשוי לא יכול להגיד, אולי זאת מהמכללה, אולי אחת מחיות השדה מבני עקיבא, אולי זאת, אולי אחרת. אבל בלי בחירה אין כלום. והזכיר את מחלוקת בית הלל ובית שמאי, כיצד מרקדין לפני הכלה, כלה נאה וחסודה או כלה כמות שהיא, על כל פגמיה. ואמר בערך כך, ציטוט מתוך סיכום שיעור, לא בהכרח מדויק:
"אנחנו רוקדים לפני הכלה שלנו, אע"פ שאנו יודעים שהיא לא בדיוק נאה וחסודה, כי היא שלנו, היא כל מה שיש לנו. הבחירה המצומצמת שבחרנו היא אולי לא המושלם - אבל היא הבחירה שלנו, החיים שלנו. היא הקיום היחיד שיש לנו. כשאדם בוחר בעולם אמונה מסוים, בונה לעצמו בית אמונה מוגבל - הוא מוותר על אינסוף עולמות אחרים, אבל זהו הבית שלו, הבניין שהוא בנה. ואת בית האמונה שלו הוא צריך לשבח - כיון שאלו הם חייו. עליו לחיות בשלמות עם הבחירה אותה בחר, שכן היא הדבר היחיד שהוא באמת שלו. אלו הם חייו, וזה כל מה שיש לו.
ולכן, אע"פ שהבניין והבחירה מגבילים את האדם, הם גם האפשרות היחידה שלו לחיות, שכן מציאות של חורבן אמנם פותחת בפני האדם אינסוף כיוונים, אבל זהו בדיוק החורבן. חוסר הבחירה איננו חיים. האדם נותר במקום, בלי כיוון חיים. הוא מתאיין ומתבטל לאינסוף ולפיכך אין לו עצמו כל מציאות, כל קיום. הבניין, ההגבלה, הצמצום, הם המאפשרים לאדם עצמיות כלשהי, גם אם מוגבלת. בלעדם איו חיים, יש רק אינסופיות. לכן אנו שואפים לבנין הבית, בית המקדש ובית האמונה, בכדי לאפשר קיום וחיים."
פסח או תשעה באבשה"י פה"י
'מדוע בליל פסח קוראים הלל בברכה,
ועתה בליל זה נקרא מגילת איכה'.
מה השאלה?
בליל פסח יצאנו ממצרים, זמן שמחה,
בליל זה נחרבנו, זמן אבילות.
מה מקום ההשוואה לפסח?
עד שהבנתי,
שנקודת פסח ונקודת תשעה באב,
אלו שתי נקודות הפכיות, לא ייתכנו שתיהן באומה אחת.
כי פסח, זה נקודת ה'רוממנו מכל לשון', זה הזמן שבו נהיינו משהו אחר.
לא עם ככל העמים יש כאן, לא עם רגעי, אפשרי, אלא עם נצחי, עם קדוש, עם לעולם קיים.
ופתאום -
תשעה באב.
זה לא הגיוני, לא ייתכן. זה עם פסח, זה עם ישראל!
זו הקינה.
ולדעתי - זו גם מגילת איכה ושאר הקינות.
האם עם ככל העמים יש כאן, וממילא עם שייתכן שייפול, ייתכן שיגלה, או עם ישראל נמצא כאן, עם נצח?
האם זה עם 'זכו נזיריה משלג, צחו מחלב, אדמו עצם מפנינים, ספיר גזרתם', או עם 'לא ניכרו בחוצות'?
וכדברי המקונן על מעשה מבן ובת ר' ישמעאל כהן גדול:
היא 'כלבנה בזיו וקלסתר פנים, ובתאר כקציעה וימימה',
והוא 'יפה עיניים, כשמש בתקפו עת צהריים',
ובבכייתם 'זה יספד נין אהרן איך לשפחה ינשא, ובת יוכבד איך לעבד תנשא, בישראל כזאת לא תעשה'.
הכותרת הזכירה לי את זהבזרימה
יפה, אבל לא עת ניחומים היא.שה"י פה"יאחרונה
פסח ות"ב חלים באותו יום בשנה.
אנחנו או פסח, או ת"ב, אין לנו באמצע.
התבלבלתיאיגנוטוס פברל
כשפתחת את הדלת, כבר ידעת שאסור היה לך לפתוח אותה.
איך ידעת?
כי על הרצפה היה מונח מכתב בכתב ידך.
במכתב היה כתוב:
"אם אתה קורא את זה, נכשלת."
נכשלתי במה?
בלפתוח את הדלת.
אבל אם כתבתי את המכתב לפני שפתחתי את הדלת, איך ידעתי שאפתח אותה?
כי כבר היית כאן.
מתי?
מחר.
איך אפשר להיות כאן מחר?
זו בדיוק השאלה ששאלת כשמצאת את המכתב בפעם הראשונה.
איזו פעם ראשונה?
הפעם שבה עדיין האמנת שיש פעם ראשונה.
למה הפסקת להאמין?
כי בכל חדר שמצאת היה מכתב נוסף.
ומה היה כתוב במכתב הבא?
"אל תשאל מי כתב את המכתבים."
אז שאלת?
כמובן.
ומה גילית?
שהשאלה עצמה היא המלכודת.
איך שאלה יכולה להיות מלכודת?
כי ברגע שאתה שואל "מי כתב את המכתבים?", אתה מניח שמישהו כתב אותם.
אז אולי אף אחד לא כתב אותם?
אם כך, מאיפה הם הגיעו?
אולי מהעתיד.
אבל מי בעתיד כתב אותם?
אולי אתה.
אם אני כתבתי אותם, למה אני מזהיר את עצמי?
ממה אתה מנסה להגן על עצמך?
לא יודע.
אז למה המשכת לקרוא?
כי במכתב האחרון היה כתוב:
"החדר הבא יכיל את התשובה."
והוא הכיל?
כן.
מה הייתה התשובה?
שהחדר הבא יכיל את התשובה.
אז מעולם לא מצאת תשובה?
מצאת אלפי תשובות.
למה אתה קורא להן תשובות?
כי כל אחת מהן פתרה את השאלה הקודמת.
אז למה המשכת?
כי כל תשובה יצרה שאלה חדשה.
ומה הייתה השאלה האחרונה?
למה אני עדיין ממשיך לפתוח דלתות?
ו... מה התשובה?
...
למה אתה חושב שאני מספר לך את הסיפור הזה?
כי גם אתה עומד עכשיו מול דלת.
והשאלה האמיתית היא לא מה יש מאחוריה.
השאלה היא:
מי הניח שם את הידית?
ואם כבר שאלת את זה —
למה הנחת שמישהו בנה בכלל את הדלת?
וואו זה מורכבשִׁירָהאחרונה
..זית שמן ודבש
כל הכבוד לה!
למרות שלא קראתי את זה.
..זית שמן ודבש
הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!
עוד יש פה חיים???יאיר_
לא כ"כזית שמן ודבשאחרונה
פעם היו מסקנות. אתם לא זוכרים אני זוכרת.שִׁירָה
היום יש תהיות.
תהיותשִׁירָה
למה אני קוראת הודעות מפעם
למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה
למה אני מרגישה שהכל עליי
למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)
למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות
איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה
למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו
למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו
למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי
למה החיים כאלה עליות וירידות
ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים
לא תמיד, אבל לפעמים כן
למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה
תהיות נוספותשִׁירָה
איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי
אני זוכרת שהיו הרבה יותר
ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם
מעניין אם יגיעו אנשים מעניינים בקיץשִׁירָה
מעניין
אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא
תהיות נוספות נוספותשִׁירָה
למה הפסיקו לייצר נוקיה208
למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208
למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן
ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר
אפילו בנות מפה שפעם היו לי
שתדעי שאני ממש זוכרת אותך.אונמר
מה שלומך?
ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.
היי גם אני זוכרת אותך. את הניק כאילושִׁירָה
עוד תהיות? דברים על החייםשִׁירָה
ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא
למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא
למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה
אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה
אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא
אני רוצה להיות עצמאית
אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב
עקיבא בחור שנוןשִׁירָה
אי אפשר לקחת ללב את מה שעובר על אנשים אחריםשִׁירָה
מספיק לי די והותר מה שעובר עליי
והעומס הזה שמגיע
מכל מיני סיפורים שקורים מסביב
עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור
עד שהבנתי שהוא ברור
אסור לי להיות שם יותר מידי
ואני מוגבלת
אני יכולה להיות נחמדה
להתעניין בשלום
להביא משהו נחמד אם מסתדר לי
אני לא יכולה לתת את הבית שלי
או את האוכל שלי
או את הלב שלי
וזה גם לא יעזור
עכשיו צריך להתפלל
ואיפה אני ואיפה להתפלל
ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם
אבל יש לי תפקיד
כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי
הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים
הוי טאטע רחמים עלינו
אנחנו רוצים להתפלל
חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן
מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור
בקיצור גאולה עכשיו
זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו
ובלי הנחת של אביגייל
אנחנו רוצים בית דוד
מהר עכשיו אין זמן לחכות
חיכינו מספיק אביגייל
טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו
ותן לנו שמחה!
משה
קוראים לזה מובחנות
ייתכן... טרם עברתי הכשרה כלשהי בענייןשִׁירָה
אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית
אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית
לא צריך "הכשרה"משה
צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.
מובחנות פירושה-שִׁירָה
מובחנותמשה
מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.
אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.
אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.
אהה לא יודעת אם זה בדיוק מה שהתכוונתי על עצמי.שִׁירָה
לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.
כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?
אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.
ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה
אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה
להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר
כי לחשוב עליה בלי יכולת לעזור זה קשה
ולעזור זה לא אפשרי
אז מה נותר?
להתפלל
ואולי אולי. אולי גם יש בי את יצר הסקרנותשִׁירָה
והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין
ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם
ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.
ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.
אולי, אני לא יודעת.
בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי
חחח
איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.
הנה אמרת לעצמך את האמתמשה
זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.
(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")
כן כנראה זאת האמת האמיתיתשִׁירָה
לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.
בסדר
להבנתי את המציאותמשה
אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.
גם מול אחותך או אנשים קרובים אחריםמשה
אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.
הדבר הכי חשוב.
אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.
צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.
לגבי חדשות לא מסכימה...שִׁירָה
תסבירי?משה
(זהירות נאום ארוך בפנים)שִׁירָה
כבר שנתיים ושלושה חודשים שרוב החדשות שאני שומעת מגיעים מהמשפחה בשיחות טלפון (ואז מן הסתם זה הדברים היותר עיקריים שקרו השבוע)
ומידי פעם כשאני ממש מרגישה מנותקת אני פותחת ערוץ 7 ועוברת על הכותרות.
ואז אני מגלה כמה לא קרה שום דבר משמעותי בזמן שעבר.
כלומר, ייתכן והיו דברים משמעותיים שקרו, אבל מה יעזור לי לדעת בזמן אמת ומה יעזור להם שאני אדע?
אין לי דרך ממשית להשפיע על מה שקורה.
אני יכולה להתעצבן אם מחוקקים חוקים גרועים או אם היועמשית עושה מה שבא לה או הפצרית בכללל......
אבל כל העצבים שלי לא מועילים כלום! מתסכל אבל זה ככה.
פעם ב לשמוע על חייל שנפל... אבל גם כאן אני לא באמת משפיעה.
בעלי אמר: כמה פעמים קראת תהילים עליהם? אז מה זה עוזר לראות חדשות לראות שמישהו נפל?
בשבילי זה כן חשוב כי ככה אני מרגישה מחוברת לעמ"י אבל בתכלס...לא באמת עשיתי כלום. אפילו תהילים בקושי קראתי.
אז לונורא לא להיות מחוברים לחדשות.
ולגבי הלפתח דעה- אותה דבר. לא באמת משנה מה הדעה שלי. היא לא תשנה משהו.
אתם יודעים מה? אולי היא רק תגרום יותר פירוד ומחלוקות.
ובכלללללל
אם ניזכר לרגע בשיחת נשים ביום שישי, לצרוך חדשות ו"אקטואליה" דרך התקשורת בישראל, זה ממש לא רק להיות מעודכן, אלא זה משנה לך את הדעות ואת המחשבה. אתה כבר לא עצמאי כמעט בכלל. אתה מסכים עם ההוא או עם ההיא, אבל מה אתה חושב לך לעצמך?
אבל אם אתם בכל זאת רוצים לדעת מה דעתי אני אולי אפתח את זה בתגובה אחרת פה בשרשור.
((ודעתי, אגב, פותחה לבד באופן עצמאי. כלומר, זה היה רעיון שלי בלבד בלי ששמעתי עליו מאף אחד אחר.
ואז כעבור שנה פתאום מוריה (שגם היא לא צורכת חדשות) אמרה אותו ביום שישי.
והרגשתי ממש, אמממ לא יודעת איך קוראים להרגשה, כשאמרתי לה- נכון! גם אני אמרתי את זה! ממש!
ההרגשה כנראה היתה, מה זה עוזר שאמרתי. מי בכלל מקשיב את מי זה מעניין))
אני חושב שאני מסכיםמשהאחרונה
לכן עברתי לצרוך חדשות בקריאה ולא בצפיה.
צריך את המינימום כדי לדעת מה קורה בעולם ואיך אנחנו חיים ומה המשמעות של זה. אפילו קצת יותר (נגיד קצת תקשורת כלכלית). אבל לא להתחרפן ולפרק את הלב בשביל ארועי דרמה חדשותית חולפים.
שלא לדבר על זה שכמו שאת יודעת אני עובד בחדשות. 90% זה הזיות שצריך להמציא כדי למלא נפח. ברוך השם רוב הזמן לא קורה כלום וצריך להמציא כל מיני שטויות כדי שיהיה על מה לכתוב.
(לפעמים אני כותב בעצמי, אבל זה תוכן מעניין בנושאים אחרים שלא קשורים לחדשות).
אגב,
אני כן פיתחתי דעות עצמאיות וכאלה. היו לזה כמה סיבות ואחת מהן היא חשיפה להרבה סוגים של תוכן מגוון. מקצועי. ופחות מפעיל רגשית.
איזה דעות עצמאיות את מרגישה שפיתחת ששונים מהסביבה שלך?
אתמול הגיע בחור חדששִׁירָה
לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.
והוא אמר לי תודה רבה.
יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.
כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה
ואשריכם לגמרי כמו שנאמר
אבל
לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי
ואם האדם הזה הוא אישה אז כן
צריך לומר תודה גם אם זו אישה
עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה
(למעט שבועות? אולי)
אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו
וואו
אשריך לגמרי
והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ
אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא
להבדיל בין החיים, כן.
את עובדת במקום של גברים דוסים?משה
(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)
לא עבודה, התנדבות קטנה פעם ב....שִׁירָה
הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?
נדמה לי שהוא היה כזה שיותר מאומר תודהמשה
אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.
ברור לי...שִׁירָה
טוב אז בא נסכם את שהיהשִׁירָה
כי מחר שום יום שלישי והפעם לא אוכל להבריז כמה אפשר להיות בת 16 בגיל שאני עכשיו
אז דיברנו
ושאלתי
והוא שאל אם אני רוצה לשמוע מה שאני רוצה לשמוע או מה שהוא חושב
ואמרתי שיענה מה שהוא חושב
והוא הסביר
והוא אמר שבחור בגיל הזה זה כך וכך
וניסיתי להבין ככל יכולתי
בכל זאת, אני לא בחור בגיל הזה, אז יכולת ההבנה שלי מוגבלת
ושאלתי למה ההוא כשהיה מאורס כן דיבר איתי יפה
ומה, האם כשמתארסים פתאום מבינים שכן אפשר לדבר
אז הוא אמר שכנראה בגלל שזאת היתה שיחה עניינית
ואולי זה גם האופי
ושוב הקשתי
ושוב ניסה לתרץ
אז בסדר נו הבנתי
אבל לא יודעת למה זה עשה לי הרגשה לא טובה
..זית שמן ודבש
זה חרא
יש מתאםזית שמן ודבשאחרונה
הגנהיצחק מזרחי
דחוף!!!! ההגנה הזאת תוקעת לי את הטלפון...
מעניין אם יש פה אנשים שעוד זוכרים אותידי"מ
קודם תתחיל - מעניין אם יש פה אנשיםל המשוגע היחידי
אח"כ אם זוכרים אותך 




