פעם היה לי מקדש,

הוא נחרב,

ובכל יום אני מחכה שמישהו יעזור לי ויבנה אותו.

 

אבל אף אחד לא בא,

ואני נשאר לבד, כוסף אבל מבודד.

תשעה באב הגיע.
מוזמנים להביא מילים על החורבן הלאומי ועל החורבן הפרטי ממהלך שנותינו, על שכינתא שבגלותא ועל הסתר הפנים.

כידוע, בט' באב גם נחרבה ביתר. כדי ליידע את הציבור על אחת מהזוועות שנשכחו אביא את מה שמספר רבן שמעון בן גמליאל על עצמו:

"עיני עוללה לנפשי", אמר רבן שמעון בן גמליאל חמש מאות בתי סופרים היו בביתר, והקטן שבהם לא היה פחות משלֹש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאים עלינו בַּמַּכְתְּבִים הללו אנו יוצאין ודוקרין אותן, וכיוון שגרמו העונות ובאו השונאים, כרכו כל אחד ואחד בספרו ושרפו אותם, ולא נשתייר מהם אלא אני, וקראתי על עצמי "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי".
(איכה רבה ג כד)

לא מעט אנשים חושבים שכתוב שמי שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. אבל הלשון המקורית היא כזו - "כל דור שאינו נבנה בימיו כאילו החריבו". אולי מתוך שנתמלא בתודעת החורבן, נפעל לתיקון המלא ובסופו נזכה לגאולה השלמה בקרוב.

@משתדלת יותר
@הר ומדבר
@שחר.
@געגוע..
@בארון
@בזרימה
@מתנחלת גאה!
@בתוך בני ישראל
@סביון
@פועל@פועל במה
@שוליינית
@חולות
@פרפר נחמד&
@קיבוצניקית
@תכלית הכוסף
@Slow motion
@שעות של אמת.
@אני מקליד...
@דיו

עוד מעט

ואעמוד מולך.

לא יפילני ממקומי

מבטך העיקש.

לא אפול כנגד

חומותיך.



אך כיצד תעמוד אתה

נגדי

וריסיי נוטפות כבר אהבה?
שפתיי תפילה ישאו לאבניך

ישקו

ויהיו ידיי אמונה.



אנה אני באה

וחרב הינך מחדש

בינות אצבעותיי--

(פורסם בביכורים)

ואני רוצה שדי,
לא יותר מדי.
אתם עדי!
האשיב תמידי?
שאלוני ידידי.
נושא את ידי,
עטוף בבגדי,
איה ארון ובדי?
כלה נדודי
וקבץ בודדי
להשיב גדודי
אל חצרות ש-ד-י.

בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵילִילוּ בָּנַי.
בְּלֵיל זֶה חָרַב בֵּית קָדְשִׁי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי.
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי.
וְיִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ:

בְּלֵיל זֶה תְּיַלֵּל מַר עֲנִיָּה נֶחְדֶּלֶת.
וּמִבֵּית אָבִיהָ בַּחַיִּים מֻבְדֶּלֶת.
וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְנִסְגַּר הַדֶּלֶת.
וְהָלְכָה בַּשִּׁבְיָה בְּכָל פֶּה נֶאֱכֶלֶת.
בְּיוֹם שֻׁלְּחָה בְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאוֹכֶלֶת.
וְאֵשׁ עִם גַּחֶלֶת. יָצְאָה מֵאֵת יְיָ. (קריאת הפזמון- בליל זה):

בְּלֵיל זֶה זֶה הַגַּלְגַּל סִבֵּב הַחוֹבָה.
רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי בֵּיתִי נֶחְרְבָה.
וְעוֹד לֹא רֻחָמָה בַּת הַשּׁוֹבָבָה.
הֻשְׁקְתָה מֵי רוֹשׁ וְאֶת בִּטְנָהּ צָבָה.
וְשֻׁלְּחָה מִבֵּיתוֹ וְגַם נָשְׁתָה טוֹבָה.
גְּדוֹלָה הַשִּׂנְאָה מֵאֵת אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ.
וּכְאַלְמְנוּת חַיּוּת כְּאִשָּׁה נֶעֱזָבָה. וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ. (בליל זה):

בְּלֵיל זֶה קָדַרְתִּי וְחָשְׁכוּ הַמְּאוֹרוֹת.
לְחֻרְבַּן בֵּית קָדְשִׁי וּבִטּוּל מִשְׁמָרוֹת.
בְּלֵיל זֶה סַבּוּנִי אֲפָפוּנִי צָרוֹת.
וְגַם קָרָא מוֹעֵד בְּדִין חָמֵשׁ גְּזֵרוֹת.
בְּכִי חִנָּם בָּכוּ וְנִקְבַּע לְדוֹרוֹת. יַעַן כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ. (בליל זה):

בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ בוֹ חָמֵשׁ מְאוֹרָעוֹת.
גָּזַר עַל אָבוֹת בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת.
וְדָבְקוּ בוֹ צָרוֹת מְצֵרוֹת וְגַם רָעוֹת.
יוֹם מוּכָן הָיָה בִּפְגֹּעַ פְּגָעוֹת.
וְהֶעֱמִיד הָאוֹיֵב וְהֵרִים קוֹל זְוָעוֹת. קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ.

יוסף בן מתתיהו "מלחמות היהודים", ספר ו, פרק ד, חלק ה: - נסיונות פעילים

(תודה @משקפת)

 

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/409701

"בגדולת העולם, בהופעת הזיו של קדושת ישראל ברוממותו, אין אחיזה לכל זונים, לכל העומדים מבחוץ, לבסס איזה מוסד הדוחק רגלי אור ישראל, לבצר איזו הארה מיסתית, מכונה אמונית, אשר תוכל עמוד חוץ ממציאות האומה, כבודה ושפעת יקרת קדשה.
כי האור העליון וזיו היחוד המיוחד, שיסודו העליון, אור האמת בבחירתו, חי בו, הרי הוא קשור בסגולת ישראל, "ד' אלוהיו עימו ותרועת מלך בו".
מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו ועלה למעלה להרקיע שחקים. בעולם-החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של היחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים ויד זרים בו נוגעת. וכנסת-ישראל תחיל תזעק בחבליה: אוי נא לי, כי עיפה נפשי. רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, ולבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם.
קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה: על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עומק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמה, אינם אלא תולדה קלושה מהד-הקול של אותו הצער העליון, צער השמיים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית בהפרדה ממקור תענוגותיה. והם קוראים לתשובה, ואנו ליה ועיננו ליה".

משיח יושב בשער ירושלים. מחכה שיהיו בני האדם ראויים לגאולה. הוא אסור באזיקים, ואנשים שלמים הוא צריך, שיתירוהו מכבליו. די לו מחסידים, די לו ברוחב. עכשיו הוא דורש בעומק... באנשי אמת.

זה לא עניין דתי, אפילו לא עניין לאומי. זה משהו הרבה יותר גדול.

במובנים האלה, בית המקדש הוא בכלל לא הסיפור. גם לא ירושלים. וזה שהיא בנויה כבר רק מחדד את הנקודה: האבל הוא לא על חורבנו של הבית, של האבנים, של המקום בו מקריבים קורבנות. בית המקדש הוא רק סינקדוכה: הוא רק חלק שמייצג את השלם. אנשים מתאבלים ומתאבלות על בית מקדש, ולמעשה מתאבלים על משהו גדול הרבה יותר.

כי מה היה בית המקדש אם לא ביתו של אלוהים, וכשנחרב הבית ועם ישראל יצא לגלות של אלפיים שנה, אלוהים יצא מהבית והלך לו. יהודים קראו לו, ודרשו בשלומו, והקימו בתי כנסת ובתי מדרש, ופירשו את התורה (ופירשו את הפירושים, ופירשו את הפירושים של הפירושים, וכך עד אינסוף), אבל אלוהים עצמו איננו, ואיש איננו יודע לאן הלך והאם יחזור.

אין זה אומר שהוא לא קיים. זה גם לא אומר שהוא כן. זה אומר שהשאלה של הצום – כן, לא, שחור, לבן, על מה חרבה הארץ - היא שאלה צדדית, נרדפת, כמעט חסרת חשיבות מול השאלה הגדולה יותר, הרבה הרבה יותר, שעוטפת אותה מכל הכיוונים: השאלה אם יש אלוהים בקרבנו, או אין.

כאמור, זו לא שאלה דתית. זו שאלה גדולה הרבה יותר. היא שואלת: האם יש משמעות לקיום שלנו? האם יש לנו הקשר? האם מישהו יוכל להציל אותנו? האם יש עוד למה לקוות?

גם כאן, אין זה אומר שרק אלוהים יכול להוות מענה לשאלה הזו, אבל זו הסיבה שתשעה באב הוא יום אבל; מפני שהשאלה הזו צצה ואנחנו שואלים אותה. מפני שאין לדעת אם יש אלוהים או לא. מפני שגם אם יש, אין לדעת מה הוא רוצה מאיתנו, החיים כיום. אין לדעת האם אנחנו חיים לשווא, והאם אנחנו סובלים לשווא.

ולכן, יום אחד בשנה אנחנו עוצרים ומסתכלים על כל החיים הגדולים האלה שהולכים ואיננו יודעים לאן. עוצרים בשביל להתאבל על הרוחות הסוחפות אותנו, עוצרים בשביל לבכות את הבדידות, לזכור את חוסר התוחלת.

ואנחנו מתאבלים על הכל. על העיוורון ועל הפיכחון. על המוות שעולה בחלוננו ועל המוות שמצפה לכל אחד באחרית ימיו. מתאבלים על השואה, על הפרעות, על השנאה באופן כללי. מתאבלים על קשרים חברתיים וזוגיים שלא צלחו, ומתאבלים על ההפסדים, הכשלונות, חוסר האונים. מתאבלים על זה שיש אנשים שרוצים בית מקדש ויש כאלה שלא, ובכך גם מתאבלים על חוסר היכולת לחיות עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו.

מילים אחרות: מתאבלים על העולם, שהוא לא כמו שרצינו שיהיה.

ובאבל הזה אנחנו מזכירים לעצמינו מה רצינו. מזכירים שרצינו שהעולם יהיה אחרת. מתוקן יותר. שלם יותר. שרצינו שיבולע המוות לנצח, שרצינו שיהיה לנו בית מוצק ויציב. שרצינו שלא נרגיש מאויימים כל הזמן. שלא להיות בודדים. ושמתחת לכל שכבות הבידול הנוראות האלה, החוצצות בין איש לרעהו ובין מאמין לאלוהיו, בסך הכל רצינו חיבוק.

תזכורות כאלה הן דבר קשה מאין כמוהו,

צום קל שיהיה.

עם כל התיאורים, הדיבורים על החשיבות והקדושה, אני לא מצליח לבכות על בית המקדש. אני גם לא חושב שזה נכון. כי הוא לא באמת מעניין. כאילו, זה טוב ובריא להזדהות ולחשוב איפה היינו יכולים להיות ולאן יש להתקדם ולשאוף, אבל המצור, הטבח ושריפת הבית הם אובדן, לא חורבן.

זה לא משנה כמה היה קשה או כמה היה טוב. השאלה היא איך הגענו לניתוק מהמציאות, כי חורבן קורה כשהמציאות ואתה לא נמצאים באותו שלב. בית המקדש, גוש קטיף, ימית ועוד רבים וטובים היו תלושים הרבה לפני שכדור הברזל נחבט בקירות. היה צריך רק לנשוף כדי להוריד אותם מהאדמה.

כי בית לא יכול להישבר אלא אם כן משהו בתוכו כבר היה שבור. מבעד לחומות ירושלים האנשים נבקעו, וזה מה שגרם לחומה להיסדק. ולכן ראוי לבכות יותר על עצם החטא ולא על התוצאה.

חבר שלי אמר לי לא מזמן שלפעמים מרגיש שתשעה באב הוא יום של כפיות טובה, כשהכל ככה משגשג מסביב. ואני אמרתי לו, נכון, הגאולה מעיבה על החורבן. והוא אמר, זה משפט כל כך אירוני. וזה באמת נכון, כי איך אפשר לבכות על חוסר שאי אפשר לחוש ולתאר, איך אפשר להגיד שחורף באביב.

ואת כל זה חשבתי עד תשעה באב. ובבית הכנסת, כשביקשו לציין כמה שנים עברו מאז החורבן (1951), הרב אמר כמה מילים ששינו את דעתי. קשה, כך אמר, קשה להרגיש חורבן שאנחנו נמצאים בתהליכי גאולה גדולים. ארץ ישראל מתיישבת ומפעלי התורה מתרחבים. אבל כשאתה שומע שבחור ישיבה נדקר למוות, ילד, אתה מבין שכלום עדיין לא שלם.

ואז חשבתי. חורבן יכול לפגוש אותך באמצע החיים. בתאונת דרכים, בפיגוע, בחדירת מחבל, בגדר הפרדה, בגירושין, כשאנחנו הולכים לאיבוד. וצריך להבין שגם אנחנו נוטלים חלק באותו חורבן (כל יום שלא נבנה כאילו נחרב), וצריך לב לשמוע, בין כל הפריחה, את רמיסת הגבעולים. ואותו חורבן אי אז, לפני 1951 שנים, מביא לידי אובדן בימינו אנו.

וכשמתאבלים על אותם ירושלמים עתיקים, שהיו רק מזעיר מאומה שלמה שנעקרה מאדמתה, אנו לא מצטערים על אירוע היסטורי, אלא על עצמנו.

וכל שנותר הוא להתגעגע.

יש בצבא מין דבר כזה שנקרא נוהל שבת, שזה אומר שמאותו רגע שהנוהל מוכרז אין יותר מסדרים משימות ושאר ניג'וזים מהמפקדים, ומיד כולם פושטים את המדים ולובשים מכנסיים קצרים וגופיה ושמים מוזיקה בקולי קולות ופורשים רשת כדורעף על הדשא של הפלוגה, ורק אם חס וחלילה יש מלחמה עם סוריה נגיד, לובשים חזרה את המדים קופצים על הטנקים מנצחים את סוריה וחוזרים לשחק.

ופעם אחת היינו בקו סוסיא ועשינו 14-3 שזה אומר ארבעה עשר יום של סיורים שמירות מחסומים פילבוקסים ובסופם יוצאים הביתה לשלושה ימים, ובקו אין דבר כזה נוהל שבת וכל יום דומה למשנהו וכולם סופרים את הימים ראשון שני שלישי… שישי שביעי שמיני… ארבעה עשר יש סוף סוף יוצאים הביתה, ורק אני המשכתי לספור כמו תמיד ראשון שני שלישי ככה עד שבת וחוזר חלילה כי שבת באה כל שבוע קבוע ולא אכפת לה אם יוצאים הביתה או לא.

וקרה שיצאנו לסיור בצהריי יום שישי והשמש התחילה לשקוע והכל נראה אותו דבר בדיוק, אותו סיור כמו שעשינו אתמול ושלשום ונעשה מחר ומחרתיים אבל איכשהו השמש הייתה קצת אחרת, שמש שוקעת של יום שישי, והאוויר גם היה קצת אחרת לא יודע להסביר בדיוק מה, ואני יושב באחורי ג'יפ סופה עם אפוד ונשק ועוד כמה חיילים וכולם שבוזים אבל אני נושם נשימות עמוקות ומחייך ושר לעצמי לכה דודי כי עד שנחזור מהסיור זה כבר יהיה עמוק עמוק בתוך שבת.

וכשהייתי בהודו פגשתי המון אירופאים שמטיילים כבר המון זמן, למשל את ויקטור שברח מסרביה וכבר לא היה שם שנים או את ההוא שהגיע על אופניים מאירופה להודו דרך מרוקו או איזו מדינה מפחידה אחרת, ואני זוכר שממש קינאתי בהם שמטיילים כל כך הרבה זמן ונראים כאלה שמחים וחופשיים כמו ציפורים אבל מצד שני היה לי קצת עצוב לראות אנשים שאין להם בית או מקום להתגעגע אליו ורק אני כבול בגעגוע מתוק לארץ למשפחה לחברים ולקוגעל תפוחי אדמה של אמא שלי.

ופעם אחת התבכיינתי לפנחס שהרב שלנו לא אוהב אותי, לא יודע פשוט ככה הרגשתי כי קצת הסתכסכתי איתו לא זוכר על מה, אולי עשיתי משהו שלא מצא חן בעיניו, ופנחס אמר לי בהתלהבות, בטח שהוא אוהב אותך, וזה מיד שימח אותי וזקף לי את הגב אבל אז הוא המשיך ואמר, בטח שהוא אוהב אותך הוא אוהב את כולם, ומיד נעצבתי והשתופפתי חזרה כי מה זה שווה אם הוא אוהב את כולם זה בכלל לא נחשב שהוא אוהב אותי.

ר' נחמן בקטע המצורף עושה כאילו הפוך על הפוך, כי תמיד סיפרו לנו שהחורבן זה סילוק שכינה, שהשכינה עזבה את בית המקדש ובגלל זה הוא נחרב, אבל פה כתוב הפוך, כתוב שפעם השכינה הייתה מצומצמת בבית המקדש, אבל אז לקב"ה נמאס והוא החליט לא להצטמצם אלא לגלות את השכינה במלוא הדרה, והבית הקטן לא יכול לעמוד בזה והוא נחרב.

במבט ראשון זה נראה מדהים, כי אם הפעם הקדושה הייתה רק בבית המקדש, היום לאחר החורבן, הקדושה שורה בכל.

אבל זה לא ככה. כי אם הכל קדוש, כלום לא קדוש.
קדוש זה משהו מיוחד.

יש את כל הימים, אבל יש את שבת. לשבת יש צבע אחר.
יש את כל העולם, אבל יש את ארץ ישראל. בארץ יש ריח אחר.

וכמו שהרב פרומן זצ"ל אמר לנו כשלימד את התורה הזאת, שגם נישואין זה צמצום. הנשוי לא יכול להגיד, אולי זאת מהמכללה, אולי אחת מחיות השדה מבני עקיבא, אולי זאת, אולי אחרת. אבל בלי בחירה אין כלום. והזכיר את מחלוקת בית הלל ובית שמאי, כיצד מרקדין לפני הכלה, כלה נאה וחסודה או כלה כמות שהיא, על כל פגמיה. ואמר בערך כך, ציטוט מתוך סיכום שיעור, לא בהכרח מדויק:

"אנחנו רוקדים לפני הכלה שלנו, אע"פ שאנו יודעים שהיא לא בדיוק נאה וחסודה, כי היא שלנו, היא כל מה שיש לנו. הבחירה המצומצמת שבחרנו היא אולי לא המושלם - אבל היא הבחירה שלנו, החיים שלנו. היא הקיום היחיד שיש לנו. כשאדם בוחר בעולם אמונה מסוים, בונה לעצמו בית אמונה מוגבל - הוא מוותר על אינסוף עולמות אחרים, אבל זהו הבית שלו, הבניין שהוא בנה. ואת בית האמונה שלו הוא צריך לשבח - כיון שאלו הם חייו. עליו לחיות בשלמות עם הבחירה אותה בחר, שכן היא הדבר היחיד שהוא באמת שלו. אלו הם חייו, וזה כל מה שיש לו.

ולכן, אע"פ שהבניין והבחירה מגבילים את האדם, הם גם האפשרות היחידה שלו לחיות, שכן מציאות של חורבן אמנם פותחת בפני האדם אינסוף כיוונים, אבל זהו בדיוק החורבן. חוסר הבחירה איננו חיים. האדם נותר במקום, בלי כיוון חיים. הוא מתאיין ומתבטל לאינסוף ולפיכך אין לו עצמו כל מציאות, כל קיום. הבניין, ההגבלה, הצמצום, הם המאפשרים לאדם עצמיות כלשהי, גם אם מוגבלת. בלעדם איו חיים, יש רק אינסופיות. לכן אנו שואפים לבנין הבית, בית המקדש ובית האמונה, בכדי לאפשר קיום וחיים."

שנים לא הבנתי דברי המקונן:
'מדוע בליל פסח קוראים הלל בברכה,
ועתה בליל זה נקרא מגילת איכה'.
מה השאלה?
בליל פסח יצאנו ממצרים, זמן שמחה,
בליל זה נחרבנו, זמן אבילות.
מה מקום ההשוואה לפסח?
עד שהבנתי,
שנקודת פסח ונקודת תשעה באב,
אלו שתי נקודות הפכיות, לא ייתכנו שתיהן באומה אחת.
כי פסח, זה נקודת ה'רוממנו מכל לשון', זה הזמן שבו נהיינו משהו אחר.
לא עם ככל העמים יש כאן, לא עם רגעי, אפשרי, אלא עם נצחי, עם קדוש, עם לעולם קיים.
ופתאום -
תשעה באב.
זה לא הגיוני, לא ייתכן. זה עם פסח, זה עם ישראל!
זו הקינה.
ולדעתי - זו גם מגילת איכה ושאר הקינות.
האם עם ככל העמים יש כאן, וממילא עם שייתכן שייפול, ייתכן שיגלה, או עם ישראל נמצא כאן, עם נצח?
האם זה עם 'זכו נזיריה משלג, צחו מחלב, אדמו עצם מפנינים, ספיר גזרתם', או עם 'לא ניכרו בחוצות'?
וכדברי המקונן על מעשה מבן ובת ר' ישמעאל כהן גדול:
היא 'כלבנה בזיו וקלסתר פנים, ובתאר כקציעה וימימה',
והוא 'יפה עיניים, כשמש בתקפו עת צהריים',
ובבכייתם 'זה יספד נין אהרן איך לשפחה ינשא, ובת יוכבד איך לעבד תנשא, בישראל כזאת לא תעשה'.

באמת עוד נקודה שמתחברת זה מה שהוא הזכיר:
פסח ות"ב חלים באותו יום בשנה.
אנחנו או פסח, או ת"ב, אין לנו באמצע.

אשכרה.

קפוץ לי