בוא נשמור על השפיות, חזק חזק. נחזיק אותה עם הציפורניים עד שהם ישברו, עד שהם יכחילו ינשרו יכנסו מתחת לעור. נשמור אותה כמו על טבעת נישואין כמו על אהבה כמו כמו כמו כמו שאני לא יודעת.
נפרח מפה כבר, נפרח רחוק.
נפרח עד שנגיע להודו. בפריחה שלנו לא נשכח לשכוח, לשכוח את כל מה שהיה.
את המילים הרעות, המכרסמות המגעילות החסרות טעם.
נפרח. נברח. ננבח. לא נחיה.
הודו. נעצום עיניים. בוא נעצום עיניים. זה רק אני פה ואני. בראש שלי צרחות. בלופ הולך וחוזר. חוזר והולך.
אני מנדנדת את עצמי בחיבוק יחידי עם שתי זרועות ארוכות. שה שה שה .. אתבובהאתשליאתמלכהאניאוהבתאותך.שה.שה.שה. והקולות נחלשים.
בוא נחזיק את השפיות ולא נתן לה לברוח. שה.שה.שה.
בוא שים יד על הלב. הוא פועם. בום.טק.בום.טק.בום.טק.בום.טק. שה.שה.שה.
***
על גג בניין בירושלים, מוקפת בצמרות עצים ורוח נדירה, על דוד שמש מאובק מאד כתבתי.
אם יש אלוהים הוא כבר יראה לי את הדרך.
ושכחתי לצלם, וחבל ששכחתי, אולי אני יחזור לשם בהזדמנות, נראה אם הוא ישנו באמת.
ואם יש דרך.
ואם יש עיניים, בכלל, לראות.
אחר כך כתבתי:
רגל ועוד רגל נופלות על מדרגה ועוד מדרגה.
מעולם לא היה לי מקום, כי מקום זה מילה של חיים
וחיים זה מילה של אנשים שהם לא אני.
אני אנה. ואם אני ראויה להקרא חוזרת בשאלה, אז אני אחזיר כמה מהשאלות שלי למקום.
אם יש אלוהים, הוא ידע להביא אותי למקום המושלם הזה. ושכשלתי לתוך הזולה פעם ראשונה, הרגשתי בבית, בחיי.
הרגשתי בבית. מה זה בית בכלל?!
בין כל הנרות והריחות והאהבה התאדה לי הרצון לקפוץ מהגג. אמרתי, נמתין עם זה רגע, עד עוד רגע.
לחיות.
כמה שזה מופרך. על ספות מתפוררות, בין נשמות שהולכות לאיבוד ומבינות, רק הם מבינות, שאיבוד זה מקום נפלא.
חבל שאי אפשר להתחתן עם מקום. ועוד מקום של חיים. ושל אבודים.
אני אוהבת אותכם.
ואחר כך הלכתי לשם, והיה לי טוב. ושרנו שיבנה בית המקדש ובאמת יחלנו לזה, לפחות אני.
וגאולה. גאולה זה מילה של חופש. גאולה נשמע לי כמו גאות ושפל. גאולה.
בוא נצא קצת מעצמינו, נוכל אז לאהוב. נוכל להאמין שאנחנו טובים. והמילים בראש שלנו ירגעו, שה.שה.שה. והלב הקטן שלנו יפעם בשקט יותר.
בום.
טק
בום
טק
בום
טק
ונוכל לפרוח באמת.
נפרח מפה כבר, נפרח רחוק.
נפרח עד שנגיע להודו. בפריחה שלנו לא נשכח לשכוח, לשכוח את כל מה שהיה.
את המילים הרעות, המכרסמות המגעילות החסרות טעם.
נפרח. נברח. ננבח. לא נחיה.
הודו. נעצום עיניים. בוא נעצום עיניים. זה רק אני פה ואני. בראש שלי צרחות. בלופ הולך וחוזר. חוזר והולך.
אני מנדנדת את עצמי בחיבוק יחידי עם שתי זרועות ארוכות. שה שה שה .. אתבובהאתשליאתמלכהאניאוהבתאותך.שה.שה.שה. והקולות נחלשים.
בוא נחזיק את השפיות ולא נתן לה לברוח. שה.שה.שה.
בוא שים יד על הלב. הוא פועם. בום.טק.בום.טק.בום.טק.בום.טק. שה.שה.שה.
***
על גג בניין בירושלים, מוקפת בצמרות עצים ורוח נדירה, על דוד שמש מאובק מאד כתבתי.
אם יש אלוהים הוא כבר יראה לי את הדרך.
ושכחתי לצלם, וחבל ששכחתי, אולי אני יחזור לשם בהזדמנות, נראה אם הוא ישנו באמת.
ואם יש דרך.
ואם יש עיניים, בכלל, לראות.
אחר כך כתבתי:
רגל ועוד רגל נופלות על מדרגה ועוד מדרגה.
מעולם לא היה לי מקום, כי מקום זה מילה של חיים
וחיים זה מילה של אנשים שהם לא אני.
אני אנה. ואם אני ראויה להקרא חוזרת בשאלה, אז אני אחזיר כמה מהשאלות שלי למקום.
אם יש אלוהים, הוא ידע להביא אותי למקום המושלם הזה. ושכשלתי לתוך הזולה פעם ראשונה, הרגשתי בבית, בחיי.
הרגשתי בבית. מה זה בית בכלל?!
בין כל הנרות והריחות והאהבה התאדה לי הרצון לקפוץ מהגג. אמרתי, נמתין עם זה רגע, עד עוד רגע.
לחיות.
כמה שזה מופרך. על ספות מתפוררות, בין נשמות שהולכות לאיבוד ומבינות, רק הם מבינות, שאיבוד זה מקום נפלא.
חבל שאי אפשר להתחתן עם מקום. ועוד מקום של חיים. ושל אבודים.
אני אוהבת אותכם.
ואחר כך הלכתי לשם, והיה לי טוב. ושרנו שיבנה בית המקדש ובאמת יחלנו לזה, לפחות אני.
וגאולה. גאולה זה מילה של חופש. גאולה נשמע לי כמו גאות ושפל. גאולה.
בוא נצא קצת מעצמינו, נוכל אז לאהוב. נוכל להאמין שאנחנו טובים. והמילים בראש שלנו ירגעו, שה.שה.שה. והלב הקטן שלנו יפעם בשקט יותר.
בום.
טק
בום
טק
בום
טק
ונוכל לפרוח באמת.
סתמסתם בטח, אני אבוא עם בעלי גם, וכל השבט..
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.