קטע 1
עכשיו נכנס תשעה באב, אני לא יודעת מה אני מרגישה, אני רוצה לבכות, ולכתוב, ולשרוף. קראתי עכשיו משו שסבתא שלי תירגמה מיידיש, את הסיפור של אמא שלה על השואה, ואני חושבת וואלה איך אנשים יכולים להיות כ"כ אכזריים, ובאלי לבכות. איך? והגירוש מגוש קטיף. ה' ישמור. איך ככה הורגים אותנו? רומסים אותנו, ולנו כאילו לא איכפת, למה?! החיים קשים, וכואבים. ואנשים מצליחים לחיות, אבל איך נחיה בלי בית מקדש? איך נשמה, נחייך, נעגל את השפתיים כלפי מעלה? והבית של בורא עולם חסר, המקום שבו אנחנו צריכים לעבוד אותו, שם נראה את האהבה שלנו כלפיו, המקום הזה נשרף ועלה באש לפני 1951 שנה, בגלל שנאת חינם. אוי שנאת חינם, פשוט לשנוא אנשים. נורא. איך אפשר? אהבה זה הטוב, ואנחנו בוחרים ברע. בכל דבר. כפוים טובה. בשבת דיברתי עם אבא, הוא הסביר לי על כפיות טובה אנשים שמחזירים רעה למישו, ועל אנשים שעושים טוב לאנשים, איך אנחנו יכולים ככה, כל המצפון כואב, דוקר, שבגללנו, רק בגללנו, בגלל השנאת חינם שלנו זה לזה- לה' אין בית? אני לא יודעת איך יש לנו אומץ להמשיך ככה לשנוא אנשים, ולצער אחד את השני, ובגלל המעשים האלה- אנחנו מחריבים את הבית של מי שהוריד אותנו ברוב חסדיו לעולם? טוב לא באמת החרבנו, אבל פגענו בכבודו של ריבון העולמים. לפני איזה שבועיים הייתי בשיעור של החיד"א- הרב חיים דוד אברג'ל, הבן של הרב יורם, הוא דיבר מדהים, והדברים שהכי נכנסו לי ללב ולנשמה זה היה אלה- איך אנחנו עדיין בוכים ועצובים על משו שיעני "מת", בית המקדש "נחרב" כבר ממזמן, נשרף, עלה בלהבות, וזה היה כבר לפני 2000 שנה? אז התשובה זה שכתוב שהמת צריך להשתכח מהלב, לכאורה זה נראה לא טוב, למה שהבן אדם האהוב הזה, שהלך לנו מהחיים- עכשיו שנשכח אותו? בחייאת מה עובר? זה נשמע לא הגיוני, אבל כשחושבים על זה ומתעמקים- זה נשמע הכי נורמטיבי שיש, נגיד אני עכשיו הולכת לניחום אבלים, דוגמה ח"ו אמא של חברה שלי נפטרה, אני רואה את החברה בוכה, רוצה להתאבד מרוב עצב, לא יכולה, עצובה כולה, זה מצב נוראי לראות אותה ככה. זה עצוב. ואחרי חצי שנה אז היא יותר נרגעת, אז ברוך ה', זה מזל, שזה בעצם הפסוק על המת שיישתכח מהלב, הכוונה שימשיך לזכור אותו, אבל לא באותה מידה כמו אז, שייזכר בו מידאי פעם, אבל אם כל היום היא תחשוב על אמא שלה ע"ה המצב יהיה פח. ובחזרה לבית המקדש, אם הוא היה "נפטר" ו "מת" אז הוא גם היה "נשכח" לנו מהלב, אבל עצם זה שאנחנו עדיין בוכים ומתפללים עליו- זה מראה שהוא עדיין חי וקיים, גם אם "ראינו" שהוא נשרף- אנחנו יודעים שהוא כאן- עובדה שאנחנו עוד בוכים ומתפללים עליו. אוי ה' רחם עלינו, אני בוכה. באלי את הבית, אני רוצה שיהיה לנו מקום להתפלל אליך באמת, שנהיה קרובים אליך, שנודה לך מקרוב. וגם כל הגלות, איזה 60 אחוז מעם ישראל לא גרים בארץ הקדושה הזאת, והגולה והשואה והכל. זה פשוט קשה לי. איך אפשר ככה? אני נזכרת בסרטים שראיתי על פינוי הגוש, ואני בוכה, איך יהודים יכולים להתנהג ככה אחד לשני, וזה צובט לי בלב, כי אני יודעת שרק בגלל השנאת חינם הזאת- הבית של ה' חרב, אוי ה' תרחם עלינו כבר. בבקשה. אנחנו אוהבים אותך וכוספים אליך, והבית שלך הרוס. ישלי מצפון. הכל בגללי. אני נזכרת בסיפורים על השואה שקראתי, ועל מה שקראתי לפני פחות משעה- הסיפור של סבתא רבקה ז"ל, וכאילו מה? כל הדברים העצובים מתנקזים בחודש אב, בירמיהו כתוב על הנבואות פורענות, ויש משל על איזה חיה אני לא זוכרת שהיא רצה רצה רצה ומפסיקה רק פעם אחת בשנה ונשארת שם כמה זמן, והנמשל שהחיה הזאת היא עם ישראל, ושאנחנו נעצרים עכשיו בחודש אב, ובוכים, אבל איפה אנחנו שאר הזמן? איפה?! מה פתאום ככה נעלמנו? אוי אוי אבא. איזה כפויי טובה אנחנו, ואיזה טוב אתה. וגם הלוחות שנשברו ביום הזה, כמה דברים קוראים באותו יום, והכל בגללנו. הקדוש ברוך הוא, עזור לנו. בבקשה. אנחנו רוצים לצאת מכל הבוץ הזה. אני אולי אכתוב עוד גם אח"כ. תודה אבא, זה קשה היום הזה.
אני לא רוצה צום קל, אני רוצה שהצום הזה יזכיר לי את בית המקדש.
תודה לכל מי שקרא. אשמח לתגובות.
