הנה זה בא ואת מפחדת לומר, הופ, אני לא באמת רוצה, אני לא באמת מחכה לזה.
הנה זה בא ובדרך לכותל את אומרת , איה , איך יפה ירושלים, איך אני רוצה עכשיו לשיר ולשמוח ולהנות מהמגוון הנחמד הזה שמתהלך לו ברחובות.
סטופ.
תשעה באב.
חורבן.
כאב.
עוד מעט יבוא המשיח.
אבל אבל-
כשיבוא, לא יהיו פה בנות יפות במכנסיים ובצעיף על הראש, כשיבוא לא יסתובבו כאן ערבים בכפיות, ולא יציגו את האיש שחשב שאשתו היא כובע, ובחוצות היוצר ימכרו רק קישוטים לסוכה.
ומיוטיוב ימחקו כל השירים היפים של הלהקות ושל מתי כספי ושל קרן.
וברחובות יסתובבו רק אנשים יראי שמים ובנות עטופות מכף רגל עד דגל.
ולא תהיה יותר בכלל זולה, ולא יהיו יותר סמים וסיגריות ואלכוהול.
ולא יהיו יותר מסיבות פרועות ביער של בית שמש, מלאות פלרטוטים ונגיעות וזלזול בכל הקדוש.
וזה דווקא טוב.
אני לא אשכב על הדשא עם 2 הילדונות האלה ואצווח מצחוק כי שתיתי וכי מה שהן אמרו הרגע על טליה ממש מצחיק.
וזה גם דווקא טוב.
וכשיבוא לו בנחת, רכוב על חמור לבן , כולם יתעלו ויתקדשו , ואני אשאר מאחור ולא אדבר יותר עם ה' אלא דרך קורבנות וכהנים לבושי לבן.
ויכאב לי.
אולי.