מגיע הרגע שבו מצויים אותך לשמוח. לפני שניה היינו אבלים, לעכשיו אנו מצווים להיות בשמחה. למרות שהבית לא כאן.
ודוגרי, בלב בפנים אני כבר לא מחכה שהבית יבנה כבר הרבה זמן. אנשים מצפים ממני לבכות ולהתאבל על בית שנחרב לפני יותר מאלף שנה. אבל אותו אומרים לי לשכוח. אומרים לי עברו חמש שנים, תפסיקי לחיות באבל הבלתי פוסק הזה. תפסיקי לחיות בדריכות. תפסיקי לבכות עליו. הוא היה רוצה שתחיי.
אבל אני חיה. מבינים? אני חיה והוא לא. הוא שרצה לטרוף את כל העולם הוא נרקב מתחת לאבן שמפרידה בינו לביננו.
אז תפסיקו, תפסיקו.
תפסיקו להגיד לי שהוא היה רוצה דברים, כי אתם לא יודעים מה הוא היה רוצה. אני בטוחה שהוא היה רוצה שלא נשכח אותו. שבכל יום הוא יהיה החורבן האישי שלי. שבכל יום שניה אחת ביום תהיה מוקדשת אליו.
אז אולי תשעה באב תם. אבל אני לא מסוגלת להיות שמחה.
ושמישהו יבין את זה
ודוגרי, בלב בפנים אני כבר לא מחכה שהבית יבנה כבר הרבה זמן. אנשים מצפים ממני לבכות ולהתאבל על בית שנחרב לפני יותר מאלף שנה. אבל אותו אומרים לי לשכוח. אומרים לי עברו חמש שנים, תפסיקי לחיות באבל הבלתי פוסק הזה. תפסיקי לחיות בדריכות. תפסיקי לבכות עליו. הוא היה רוצה שתחיי.
אבל אני חיה. מבינים? אני חיה והוא לא. הוא שרצה לטרוף את כל העולם הוא נרקב מתחת לאבן שמפרידה בינו לביננו.
אז תפסיקו, תפסיקו.
תפסיקו להגיד לי שהוא היה רוצה דברים, כי אתם לא יודעים מה הוא היה רוצה. אני בטוחה שהוא היה רוצה שלא נשכח אותו. שבכל יום הוא יהיה החורבן האישי שלי. שבכל יום שניה אחת ביום תהיה מוקדשת אליו.
אז אולי תשעה באב תם. אבל אני לא מסוגלת להיות שמחה.
ושמישהו יבין את זה
