נזכרתי פתאום, בשבת.
השמש איימה לשקוע,
התחריתי בה, חותכת סלט, מחממת תפוחי אדמה.
פעמי צום וחורבן.
ט' באב, שיוצא בשבת. הוא סגולה.
סגולה למשיח, וכי משיח זקוק לסגולות?
הייתי ילדה, כיתה ח'-ט' גדולה מספיק כדי לפחד, קטנה מכדי לבנות חומות
והגנה של רציונליזם.
הימים היו ימים, והלילות, לילות
בערך בארבע וחצי, חמש. הייתי מתעוררת,
שקטה, מחכה.
דרוכה.
הלילה היה חשוך,
מנורות רחוב דלקו,
נחושות להפיג את השממה, והקדרות.
אולי לשלוח חיוך לילדה מפוחדת, כמוני.
בפועל, הן איימו, המנורה הרחוקה בקצה הרחוב.
תמיד הייתה בשבילי התחלה לאור גדול
של גאולה.
היו המשאיות ההן,
רחוקות
חורקות,
הן היו תחילה של תקיעת שופר,
וגאולה.
עצמתי עיניים,
ראיתי אותו, מחלק את העם.
ראיתי אותם, סביבו טובים
כל כך טובים.
ואותי בחוץ, לבד.
אשמה,
חיצים חיצים, ולמה לא הייתי ראויה.
היה את הרכב ההוא,
בכביש המקביל,
שצפר,
בחייאת למי אתה צופר בחמש לפנות בוקר.
משאית הזבל.
והמנורה שהבהבה.
קראתי פרקי תהילים, שזכרתי.
עירבבתי מילים.
שיר ומעלות,
ואשא עיני אל ההרים.
זכרתי, שכחתי, עירבלתי.
פחדתי.
כלכך.
הבטחתי להיות טובה יותר,
מחר.
הבטחתי לכבד, ולאהוב.
הבטחתי להאמין
לא לחשוב,
להאמין, הבטחתי לרצות.
גאולה.
והקולות עומעמו,
ערפל,
הפלטה דלקה,
תפוחי האדמה התחממו די הצורך,
חתכתי עוגה, פרסתי אבטיח.
היום כבר לא.
כלכך.
בשעות הקטנות, המרתי פחדים,
לעיתים
כיתפתי תיק, והרתחתי מיים לקפה.
התרגלתי להכל,
למדתי לאט.
שעשני ורצונו.
עבד עברי,
פרה אדומה.
שלא עשני גוי
וכן אני.
אני רואה חורבן,
סביבי.
בדילוגים על הכתבות ההן,
בקיפאון
מול השרשור הזה.
בחיוך שלו,
לא רוצה להאמין שהיה
ואין.
רואה חורבן,
בשבילים ההרוסים,
בדמעות, בקוצים.
רואה חורבן,
בבניין הגבוה ההוא
בכרוז באוטובוס,
מחלק סבל למחלקות ושמות.
באנשים כהי המבט.
רואה אותו,
בדמעה חלשה
ברחוב
בילדים שלא יודעים
חיים טובים יותר.
חורבן סביב,
סביב,
אבל עדיין
בחושך ההוא
מול האבנים ההם,
מבקרת דרכן,
מבקרות את דרכי
מהי
גאולה?