"יאללה, ריילי, תורך." צהלה לוסי.
סנואו וחברותיה ישבו עכשיו עם ארבע בנות שגדולות מהן בחמש שנים, מהשכבה החמש-עשרה, כחלק מפרויקט שמיסיס דאדילין קוראת לו "האח הגדול".
במסגרת הפרויקט, כל חדר משכבה חמש-עשרה, צריך "לאמץ" חדר מהשכבה העשירית, ולהיות לו "אח גדול", כולל פגישות בהפסקות ובארוחות צהריים, עזרה בלימודים ומשחקים מדי פעם.
סנואו וחברותיה ממש התחברו ללוסי, ריילי, דונה ומולי, ה"אחיות הגדולות" שלהן.
הן בילו איתן הרבה זמן, ונראה שגם הצד השני מאוד נהנה.
"יפה לך הלוק החדש." אמרה כבדרך אגב מולי לריילי, שהחליטה לצבוע את שערה בכחול.
"טוב, תורי," אמרה ריילי ופצתה את פיה כדי לדבר, היא הרימה קלף מהערימה שמיס דאדילין נתנה להן "לשיפור וחיזוק הקשר", וחשפה את השאלה לכולן:
"ספרי על מקרה מצחיק שקרה לך."
"זה יהיה מעניין…" אמרה ג'יין, ורכנה קדימה כדי להקשיב.
"טוב," החלה ריילי, "לפני שנתיים, טסתי לניו-יורק עם בנות-דודות שלי, כדי לראות את 'ליגת הצדק', ובכניסה לאולם הקולנוע, היה איזה כנס מעריצים, וכולם היו מחופשים, ואיזה פריק לקח אותנו לאיזה מקום מוזר, ואשכרה כלא אותנו שם, והיינו צריכות לשלם לו כסף כדי להשתחרר."
"מה מצחיק כאן?" שאלה אריאל, "לי זה נשמע די מפחיד."
"חכי," חייכה ריילי, "עוד לא הגעתי לקטע הטוב. אז הבאנו לו כופר, עשרים דולר, והוא שחרר אותנו, ואז הוא לקח אותנו לקופה כדי לקנות כריטיסים, והוא התחיל לפלרטט עם בת-דודה שלי, שהייתה אז בת 20, היא התעלמה ממנו, אבל הוא נדבק אלינו, עד שחזרנו למלון. עכשיו, מה הקאץ'?"
"מה?" שאלה לוסי, שלפי הכרותה עם ריילי, זה אמור להיות משהו גדול.
"הפריק הזה," המשיכה ריילי, "הוא לא אחר מאשר הסגן של מיסיס דאדילין, מר דונלי."
החבורה כולה התפוצצה מצחוק. "הנה עוד משהו שלא ידעתן על הבנאדם המוזר ביקום." אמרה דונה בין פרץ צחוק למשנהו.
"פעם אחת," אמרה יסמין, "תפסתי אותו שותה תה עם תיון משומש, הוא אמר לי שאין למה לזרוק את התיון כל עוד הוא לא גמור."
"הוא פריק רציני." סיכמה לוסי, "הוא צריך ללמד שיעור על 'תולדות הפנטזיה' או משהו כזה."
"מתאים לו." חייכה סנואו.
"אגב," התעניינה מולי, "איך מתקדמת החקירה על האקדח?"
*****
סופי וחברותיה לחדר עמדו מול לוח המודעות והתבוננו במודעה שהייתה תלויה שם.
"אז מה אתן אומרות?" שאלה אריאנה, "רוצות לנסות?"
"למה לא?" שאלה סקיי, והוסיפה, "נראה לי מגניב."
"טוב, אז אני רושמת." קבעה סופי, ורשמה את שמותיהן על הדף.
"מתי המפגש הראשון?" שאלה סטפני.
"מחר." ענתה אריאנה.
"אני לא יכולה לחכות!" קראה סופי כשהלכו משם.
"אני אומרת לך, סופי," טפחה סקיי על שכמה, "זה תפור עלייך בול."
"אני מכוונת הכי גבוה שאפשר." אמרה סופי, ובקולה שמץ של ציניות, "אני רוצה את התפקיד הראשי."
"את אפילו לא יודעת אם תעברי את האודישנים," אמרה אריאנה, כדי להנמיך ציפיות, "ואת גם לא יודעת איזה מחזה מעלים."
"אז מה," אמרה סופי, "אני עדיין רוצה את התפקיד הראשי."
"אז כדאי שתתחילי להתאמן." אמר קול מאחוריהן.
היתה זאת גברת קרייג', האחראית על חוג הדרמה.
"אנחנו מעלים גרסה ל'קוסם מארץ עוץ'." אמרה גברת קרייג', "התסריט לא מוכן עדיין, אני צריכה עזרה לכתוב אותו."
"אני יכולה לעזור," אמרה סקיי, "מגיל חמש אני כותבת הצגות."
"בסדר גמור," אמרה גברת קרייג', "אז תבואי לפינת הכתיבה היום בחמש אחר הצהריים, את מוזמנת להביא אותך עוד אנשים שאת חושבת שיכולים לתרום לזה."
"אוקיי," סיכמה סקיי, "ניפגש בחמש."
גברת קרייג' התרחקה משם, וסופי וחברותיה המשיכו לחדרן.
*****
"זה לא הגיוני!" קראה ג'ולי תומפסון, "זה ממש לא הגיוני!"
"ג'ולי…" ניסתה מיסיס דאדילין להרגיע אותה.
"איך זה שהן הגיעו רק לפני שבוע וכבר הן הכי טובות בכל בית היתומים?" התרעמה ג'ולי.
"ג'ולי…" החלה שוב מיסיס דאדילין.
"איך זה שמאי רק נכנסה לנבחרת וכבר היא מככבת שם?"
"ג'ולי," אמרה מיסיס דאדילין ברוך, "תירגעי."
"אני לא ארגע!" קראה בתקיפות, "קודם הן מחליפות אותי בה, ואז היא גם מצטרפת לצוות הזה שלהן?"
"ג'ולי," אמרה מיסיס דאדילין, "אני ביקשתי מהן להתחבר עם סנואו, והיא בצוות הזה רק כדי שתרגיש רצויה."
"אבל זה עדיין לא מצדיק שהן החליפו אותי." אמרה ג'ולי.
"לפי מה שאני הבנתי הן מראש רצו לא להיות איתך בחדר." אמרה מיסיס דאדילין.
"למה?" שאלה ג'ולין בקול פגוע, "מה עשיתי להן?"
"כבר הספקת לשכוח את מה שקרה שנה שעברה?" שאלה אותה מיסיס דאדילין.
ג'ולי ידעה שהיא צודקת, אחרי מה שקרה שנה שעברה, אפילו ג'ולי לא הייתה נשארת חברה של עצמה במקומן.
"ומה עם מאי?" שאלה ג'ולי, "אני בטוחה שיש הרבה יותר טובים ממנה בנבחרת הזאת."
"מאי באמת טובה," אמרה מיסיס דאדילין, "עובדה ששְלוש הבנות הכי טובות בנבחרת וגם המאמן התרשמו ממנה מאוד. תראי, אני לא מבינה ממש בכדורגל, אבל לפי מה שאני ראיתי היא באמת הייתה טובה. אז תפסיקי להתבכיין, ותחזרי לחדר שלך."
ג'ולי לא הסתפקה בזה, היא גם לא הלכה לחדרה, היא תכננה מזימה שתחזיר לה את כבודה האבוד.
*****
"מה?" שאלה לונה, והתיישבה ליד הולד, "מתכתבת עם אמא שלך?"
"כן," ענתה הולד, ועל פניה מרוח חיוך מאוזן לאוזן, "היא בדיוק שלחה לי תמונות מהטיול שלהם בלונדון."
'הלוואי שיכולתי להצטרף אליכם.' כתבה הולד לאמה.
'שבוע הבא אנחנו בצרפת,' ענתה לה אמה, 'את מוזמנת להצטרף אלינו, רק תשאלי את מיסיס דאדילין.'
'אוקיי.' כתבה הולד, וצירפה אימוג'י מרוצה.
"מה קרה?" שאלה אותה לונה.
"אני נוסעת עם אמא שלי לצרפת!!" צרחה הולד בהתרגשות.
"אבל את לא צריכה לשאול את מיסיס דאדילין?" שאלה לונה.
"אה," אמרה הולד, ושמחתה דעכה. "שנייה." היא הקלידה משהו במרץ, וכעבור מספר שניות נשמע הרינגטון של הולד, טיפת מים, והבעה של אושר נסוכה על פניה.
"נו…?" שאלה לונה.
"היא הסכימה!"
"מתי את טסה?" שאלה סייליני.
"שבוע הבא."
"אנחנו נתגעגע אליך נורא…" אמרה מאי, ומשכה אליה את הולד לחיבוק.
"גם אני." אמרה הולד, "אני מבטיחה שאני אשלח לכן תמונות, ואתכתב אתכן."
"מבטיחה?" חייכה לונה.
"מבטיחה." חייכה גם הולד.
"שבועת זרת?" שאלה סייליני, והגישה להולד את הזרת שלה.
"שבועת זרת." אמרה הולד, ושילבה את זרתה בזרת של סייליני.
*****
דפיקה על הדלת.
אריאל קפצה ממקומה. "אני פותחת!"
אשלי עמדה בפתח, מחייכת.
"יש משימה בשבילנו?" אמרה ג'יין מכיסאה.
"לא," אמרה אשלי, "אבל באתי לעדכן אתכן בממצאים."
"כנסי." אמרה סנואו, ופינתה לה מקום במיטתה.
"תודה." אמרה אשלי, והתיישבה ליד סנואו.
"אז ככה," התחילה אשלי, "ג'וליאן נמצא כרגע בבית מלון בג'ורג'יה, בארה"ב. הוא שם עם בני דודים שלו. גם בבתי היתומים הקודמים שלו לא בטוחים בזהותו, אבל לפי מה שהבנתי, הוא גנב משהו מכל בית יתומים לפני שהוא ברח."
"אז את אומרת ש…" החלה יסמין להגיע למסקנה.
"כן." אישרה אשלי את חששותיה של יסמין, "הוא כנראה גנב משהו גם מפה. השאלה היא מה?"
לפתע צלצל הפלאפון של יסמין.
"אני חייבת לענות." אמרה יסמין, ויצאה מהחדר.
זאת הייתה ג'ולי.
"הלו?" עתנה יסמין.
"תבואו את, אריאל, וג'יין לפגוש אותי, היום בשלוש בצהריים, במתחם של שולחנות הפיקניק, תבואו בלי סנואו, זה חשוב." אמרה ג'ולי, וניתקה מייד.
יסמין נכנסה חזרה לחדר, ג'יין חיכתה לה בפתח.
"מה קרה?" שאלה כשראתה את מבטה של יסמין.
"זאת הייתה ג'ולי," לחשה יסמין, "היא רוצה שנפגוש אותה היום בשלוש בצהריים במתחם של שולחנות הפינקניק, ו…"
"ומה?" שאלה ג'יין.
"ושנבוא בלי סנואו." כשאמרה זאת הנמיכה יסמין את קולה והשפילה את מבטה לרצפה.
"אז מה עושים?" שאלה אותה ג'יין בחשש.
"הולכים." קבעה יסמין.
*****
"אודישנים למחזה." הכריז שלט גדול שנתלה בפתח חדר הדרמה.
"סופי דייוידס." הכריזה גברת קרייג׳.
סופי נכנסה לחדר ונעמדה מולה.
"תגידי את השורות שלך." אמרה גברת קרייג׳.
סופי כחכחה בגרונה: "טוב. אני רואה שאנחנו עומדים לחיות עוד זמן מה, ואני שמח על כך, כי זו היא בוודאי הרגשה מאוד לא נוחה לא להיות חי. היצורים האלו הפחידו אותי עד שליבי עדין דופק."
"בסדר." סיכמה גברת קרייג׳, "את יכולה לצאת. תקבלי תשובה בסוף השבוע."
"תודה." אמרה סופי ויצאה מהחדר, בעוד גברת קרייג׳ קוראת להבאה בתור.
"נו, מה את חושבת?" שאלה אותה סקיי כאשר יצאה מהחדר.
"חושבת על מה?" שאלה סופי.
"איך הלך האודישן?" ניסחה מחדש סקיי.
"אני חושבת שהלך לי מעולה." חייכה סופי.
"אני מקווה שתתקבלי." אמרה לה סקיי.
"גם אני." אמרה סופי, והשתיים חזרו לחדרן.
*****
"תודה שבאתן," אמרה ג׳ולי לחברותיה לחדר לשעבר, "יש לי משהו מאוד חשוב לספר לכן."
"דברי מהר." זאת הייתה ג׳יין, היא מעולם לא חיבבה במיוחד את ג׳ולי.
"קודם כל," פתחה ג׳ולי, "רציתי להתנצל בפעם האלף על מה שקרה שנה שעברה, באמת לא התכוונתי."
"תגיעי לעניין." אמרה ג׳יין בתקיפות.
"אז זה בקשר לסנואו." אמרה ג׳ולי והנמיכה את קולה.
"מה עם סנואו?" שאלה אריאל בקול קצת פגוע.
"היא לא מי שחשבתן." קבעה ג׳ולי.
היא הוציאה מתיקה דף נייר מקופל לשניים.
"אני בדקתי קצת על עברה של סנואו ומצאתי את זה." היא אמרה בקול מיתמם.
היא הביאה את הדף ליסמין.
"סנואו דיווידס," הקריאה יסמין, "תיקים פליליים: 5, פירוט: פריצה לרכבים וגניבות."
"מי אמר שזאת היא?" התרעמה ג׳יין.
"אם את לא מאמינה לזה," אמרה ג׳ולי, ושלפה את פלאפונה, "את תאמיני לזה."
היא הפעילה סרטון, שבו נראית סנואו מחטטת בפרטיהן של חברותיה לחדר, ולוקחת משם דברים.
"אני לא מאמינה לזה." קבעה ג׳יין נחרצות, "סנואו ילדה טובה, היא לא תעשה דבר כזה."
"ומה עם זה?" שאלה ג׳ולי והפעילה סרטון אחר, בו נראית סנואו מדברת עם ילדה אחרת.
"אני אומרת לך," אמרה סנואו, "הן ממש בלתי נסבלות! אני לא רוצה להיות בחברתן!"
"אבל את יודעת שאת צריכה, סנואו" אמרה הילדה האחרת, "בלעדיהן את לא תוכלי לעשות כלום."
"אני רק מחכה שכל זה יגמר ואני אוכל לחזור לכאן." אמרה סנואו.
"גם אני." אמרה הילדה השניה, והשתיים התחבקו לפרידה.
"אני לא מאמינה שהיא ככה מלכלכת עלינו!" קראה יסמין.
שלוש הבנות היו פגועות ומודהמות. הן לא האמינו שסנואו תפגע בהן.
 

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.