הדלת נטרקה. ברגע זה ממש היא עמדה על מפלס ביתה.

בודדה ועצובה.

היא התקדמה צעד צעד לעבר הרחוב שהיה שומם וחשוך,

מזל שכמה מפנסי הרחוב דלקו.

היא ירדה במורד הרחוב, חושבת על מה שקרה לפני כמה רגעים

בביתה, בו הותירה את הוריה מזועזעי פנים והמומים.

"הם לא מבינים אותי" היא רצתה לזעוק "פשוט לא מבינים אותי"

היא בעטה באבן שבלטה מן המדרכה.

נשבר לה. והשאלה הקבועה לא איחרה לבוא.

אותה שאלה שתמיד נשארה לה ללא מענה, בלומה באוויר הצח.

"למה? למה זה קורה לי?"

הרוח נשבה בעדינות על פניה, רוח רעה.

לאחר מספר רגעים היא הגיעה לפינת הרחוב.

היא פנתה שמאלה לכיוון היער שבו תוכל להיות לבד,

להיות לבד ולחשוב.

הדממה שררה באוויר, לא נראתה דמות או נשמעה נפש חיה.

היא רק שמעה את פסיעות רגליה שנעות לאורך השביל שהזכיר לה "הינה אני פה, הולכת לבדי".

היא הגיעה לגדר המקיפה את היער ונכנסה דרך הפרצה הקבועה שלה.

היער היה שומם. אין אדם, שום נפש חיה.

יש רק שקט,דממה.

זו רק היא. היא לבד. לבד מול עצמה.

היא חשה את משב הרוח החזק שבא להזכיר לה "את טועה, את לא לבד".

היא ישבה על החול, נשענה על העץ בגבה, והביטה לשמיים. הדמעות לא איחרו לבוא.

הם באו. באו בשצף...

היא לא פחדה. היא לא רעדה. היא לא כעסה.

היא רצתה רק לבכות. ובכתה..

היא בכתה על החיים. היא בכתה למה הכל קשה ולמה הכל אינו מובן- ודווקא לה.

הבכי גבר. "אבאאאא" צעקה מכאב.

ברגע שכל כך קשה, ברגע של ייאוש, ברגע שהכל שחור היא פשוט צעקה.

צעקה שם אחד, שם אחד בעל משמעות עמוקה. 'אבא'.

ברגע זה היא הביטה בעץ אשר מולה, בענפיו, עליו.

והרגישה שגם להם עצוב, שגם להם כואב

היא הרגישה איך החול הופך להיות קר.

עכשיו לילה, הכל חשוך. דממה.

היא ניגבה את דמעותיה וקמה מן החול.

די! היא רוצה להבין, היא רוצה לדעת.

אבל היא הכי רוצה- להתקרב. להתקרב אל אבא.

לשניה של ממש היא הרגישה שלווה שהתחילה מפנים.

היא הניחה את ידה על ליבה קרוב קרוב.

היא החליטה- היא חוזרת, חוזרת הביתה.

אך לפני זה היא תחזור, לאבא.

היא כ"כ רצתה את זה אך לא ידעה איך.

היא לא דיברה. היא החליטה להתחבר לשקט ולהאזין לדממה.

היא נשמה נשימה עמוקה, נשימה עוצמתית, וניקתה את ראשה ממחשבות מטרידות ופסיביות.

היא פשוט רצתה לדבר עם אבא להסביר לו שהיא מתגעגעת, להסביר לו שקשה לה.

היא פשוט רצתה לדבר עם ה', לפרוק את כל אשר על ליבה ממש כמו לחברה

או יותר נכון להגיד- ממש כמו אל אבא.

קרוב קרוב.

פתאום החיוך בא. חיוך של תקווה.

היא חייכה..

השעה הייתה כמה דקות לפני הזריחה.

היא החליטה. היא משנה כיוון. היא הולכת להתקרב. לחזור.

הפעם היא צחקקה צחקוק קטן, זה עשה לה טוב על הנשמה, היא הרגישה איך ליבה מתמלא ממש. מחדש.

היא הקשיבה לקולה הפנימי.

היא רצתה להתחבר למקום ההוויה.

קרני האור התחילו כבר לבצבץ.

מוריה לא הפסיקה להביט בהן, הם היו כל כך חמות, כל כך מבשרות טוב, השמש העגולה עולה ועולה. כמה היא שמחה, כמה היא מקרינה.

כל יום מחדש. כל יום של ממש.

אחרי הלילה העצוב היא הבינה שעכשיו בוקר ויש לה הזדמנות, הזדמנות ביחד עם קרני האור הראשונות.

היא פרשה את ידיה לשמיים,

 "תודה אבא, תודה על שהוצאת אותי מן החושך אל האור,

                     תודה על שהראת לי שאתה כל הזמן פה. איתי.

                              ועוד תודה- תודה על קרן האור הראשונה..."

ב"הצלחה.