מתחילת השבוע אנחנו מחוץ לבית. ככה זה כשגרים רחוק מההורים, עד שיוצאים זה להרבה ימים ומתחלקים בזמן בין הצדדים.
אני ממש אוהבת את חמי וחמותי! הם אנשים חמים ודואגים והן עוזרים לנו המון! אבל...
כשאנחנו אצלם, הילדה (כמעט שנתיים) פשוט לא באחריותי וזה מעצבן אותי ברמות! חמותי אוהבת אותה מאוד. היא בוודאות הנכדה הפייבוריטית, והיא לא מסוגלת לומר לה 'לא'.
היא נותנת לה עוגות ועוגיות וכשאנחנו אצלם היא פשוט לא מוכנה להכניס כלום לפה כי יודעת שתקבל משהו טעים. אז מרוב רחמנות היא מביאה לה רק מתוקים למרות התנגדותי הנחרצת. (אין לי בעיה פה ושם עוגה. גם בבית אני נותנת אבל יש גבול!)
למשל- הילדה אוהבת יוגורט רגיל. חמותי נותנת לה תמיד גמדים. אפילו כמה ביום. 'כי זה טעים לה'.
היא לא ישנה נורמלי כי 'היא לא רוצה לישון'.
היא כל היום עם הטלפון או מול הטלויזיה 'כי היא רוצה'.
היום הגיע השיא כשאכלנו במסעדה. קנו לילדה צ׳יפס. נו שוין. נתתי לה קצת ושמתי גם עוף. חמותי שמה מולה עוד צ׳יפס (ואז כמובן לא נגעה בעוף). ביקשתי שלא תשים עוד. כמעט נגמר לה והיא ביקשה עוד. מייד חמותי שמה לה עוד. התעצבנתי כבר ממש. כאילו סליחה! היא הילדה שלי, ויש לי מילה, ואני לא שקופה. לקחתי בחזרה את התוספת, ואמרתי לה שעכשיו נגמר הצ׳יפס. היא אכלה את העוף כמו ילדה טובה.
ואילו תמיד בסוף אני יוצאת המכשפה. שלא מסכימה, שמאמללת את הילדה כי היא רוצה עוד עוגה/צ׳יפס/טלויזיה/לחגוג ולא לישון.
ובעלי לא אומר מילה.
עייפתי. פשוט עייפתי. אני עצובה ופגועה. למרות שאמרתי לבעלי הוא פשוט לא אומר להם כלום. ואני מרגישה אפסית.
הדבר היחיד שאמר לה שלא תיסע עם הילדה בידיים אלא רק בכיסא. אחרי שכמה פעמים הבהרתי שאין מצב.
תודה באמת שהתערב כדי שלא אזרוק את עצמי על הכביש.
בעלי הוא אחד כזה שקשה לו להעיר לאחרים או לומר 'לא' (למד ממישהו..)
אני אחרי יום ארוך על הרגליים, שיטוטים בקניון, לא מצאתי לעצמי כלום ואני מתוסכלת ממש כי בעלי בכלל לא אוהב את הבגדים שלי אבל אני לא מוצאת משהו שהוא גם נוח, גם יפה וגם צנוע.
ובערב גזרתי לתינוקת ציפורניים כי היא כבר ממש שורות את עצמה, וממש הכאבתי לה (בטעות גזרתי עמוק מידי. לא ירד גם אבל היא צרחה את נשמתה ואני נורא נבהלתי)
אני מרגישה אמא ככ גרועה.
אין לי כוח לעצמי
אני ממש אוהבת את חמי וחמותי! הם אנשים חמים ודואגים והן עוזרים לנו המון! אבל...
כשאנחנו אצלם, הילדה (כמעט שנתיים) פשוט לא באחריותי וזה מעצבן אותי ברמות! חמותי אוהבת אותה מאוד. היא בוודאות הנכדה הפייבוריטית, והיא לא מסוגלת לומר לה 'לא'.
היא נותנת לה עוגות ועוגיות וכשאנחנו אצלם היא פשוט לא מוכנה להכניס כלום לפה כי יודעת שתקבל משהו טעים. אז מרוב רחמנות היא מביאה לה רק מתוקים למרות התנגדותי הנחרצת. (אין לי בעיה פה ושם עוגה. גם בבית אני נותנת אבל יש גבול!)
למשל- הילדה אוהבת יוגורט רגיל. חמותי נותנת לה תמיד גמדים. אפילו כמה ביום. 'כי זה טעים לה'.
היא לא ישנה נורמלי כי 'היא לא רוצה לישון'.
היא כל היום עם הטלפון או מול הטלויזיה 'כי היא רוצה'.
היום הגיע השיא כשאכלנו במסעדה. קנו לילדה צ׳יפס. נו שוין. נתתי לה קצת ושמתי גם עוף. חמותי שמה מולה עוד צ׳יפס (ואז כמובן לא נגעה בעוף). ביקשתי שלא תשים עוד. כמעט נגמר לה והיא ביקשה עוד. מייד חמותי שמה לה עוד. התעצבנתי כבר ממש. כאילו סליחה! היא הילדה שלי, ויש לי מילה, ואני לא שקופה. לקחתי בחזרה את התוספת, ואמרתי לה שעכשיו נגמר הצ׳יפס. היא אכלה את העוף כמו ילדה טובה.
ואילו תמיד בסוף אני יוצאת המכשפה. שלא מסכימה, שמאמללת את הילדה כי היא רוצה עוד עוגה/צ׳יפס/טלויזיה/לחגוג ולא לישון.
ובעלי לא אומר מילה.
עייפתי. פשוט עייפתי. אני עצובה ופגועה. למרות שאמרתי לבעלי הוא פשוט לא אומר להם כלום. ואני מרגישה אפסית.
הדבר היחיד שאמר לה שלא תיסע עם הילדה בידיים אלא רק בכיסא. אחרי שכמה פעמים הבהרתי שאין מצב.
תודה באמת שהתערב כדי שלא אזרוק את עצמי על הכביש.
בעלי הוא אחד כזה שקשה לו להעיר לאחרים או לומר 'לא' (למד ממישהו..)
אני אחרי יום ארוך על הרגליים, שיטוטים בקניון, לא מצאתי לעצמי כלום ואני מתוסכלת ממש כי בעלי בכלל לא אוהב את הבגדים שלי אבל אני לא מוצאת משהו שהוא גם נוח, גם יפה וגם צנוע.
ובערב גזרתי לתינוקת ציפורניים כי היא כבר ממש שורות את עצמה, וממש הכאבתי לה (בטעות גזרתי עמוק מידי. לא ירד גם אבל היא צרחה את נשמתה ואני נורא נבהלתי)
אני מרגישה אמא ככ גרועה.
אין לי כוח לעצמי
, ובע"ה גם בעלך . 
נשמע ממש קשוח!
בעלי היה אצלו עם ילדים אחרים בעבר והתרשם שהוא לא הכי-הכי. קבענו אצלו תור כי הוא קרוב אלינו יחסית)