קבלו ציטוט מפוסט שפורסם היום בפייסבוק על ידי ניקית אנונימית שהיא ממש אבל ממש לא אני:

"במפגש הראשון שלי הייתי ביישנית מאוד וכולם שם היו גדולים וחכמים ומבינים כאלה והגעתי ולא העזתי להיכנס וחיכיתי בחוץ חצי שעה. בסוף מישהי הבינה שאני שם ובאה להציל אותי, וזה היה מפגש מביך כי כאמור כולם היו גדולים וחכמים ומבינים ואני הייתי ביישנית מאוד.
למפגש הבא הגעתי בשלה יותר וגם הכרתי קצת יותר אנשים, עדיין הייתי ביישנית ושקטה אבל לפחות נהניתי מהסדנאות ומהאווירה.
במפגש אחר כך כבר איבדתי כל טיפת ביישנות.
ובמפגש הזה? יש לי תחושה שהפכתי להיות חלק מהאנשים הגדולים החכמים והמבינים האלה שילדות קטנות מפחדות מהן, אבל זו רק תחושה שלי, יכול להיות שאני עדיין ביישנית ושקטה והפעם גם חיה בסרט."

בקיצור, המישהי שהיא לא אני רוצה להגיד לכם שזה יכול להיות מביך פיצוצים אבל זה משתפר, ואם באים מלכתחילה בגישה הנכונה זה אפילו לא מביך בכלל. וכבר במפגש השני מרגישים חלק כי מכירים אנשים, ואחר כך זה ממש שכונה וכולם חברים שלך חוץ מאלה שלא.

@רק בשמחה. בעיקר לך אבל לא רק

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול