זה עושה לי בחילה.
הייתי ככ אנוכית, חסרת רגישות וטיפת אנושיות.
עשיתי מה בא לי בלי לספור אף אחד ממטר ונשרפתי מבפנים.
אפילו ראו כבר עשן.
זה הגיע לשלב שככ כעסתי, ככ שנאתי, הייתי ככ מתוסכלת ובוערת.
סליחה.
אני חרדתית, זה ידוע ומאובחן.
סליחה.
לנפץ אמון זה קל אבל לבנות אותו מחדש אחרי שניפצת אותו זה הדבר הכי קשה בעולם,
בעיקר כשזה חוזר שוב ושוב.
הייתי גועל נפש, איך חזרתן להאמין בי, איך.
אני במקומכן לא הייתי מסכימה להיות חברה של עצמי.
זה עדין שורף לי שכזו אני ואיך יצא ממני כל הגועל הזה בכלל.
לא מזמן אמרו לי שאני נראית תמימה ושקטה.
באיזשהוא מקום אפילו אני הצלחתי להאמין לזה אבל בלב אמרתי לעצמי
שלא תאמינו כמה גועל, אכזריות, וחוסר רגישות יכולים לצאת מאדם 'שקט' כזה,
לא תאמינו כמה ה'תמימה' הזו שמולכם עוברת ויודעת ואין לה כבר טיפת תמימות. אין לה.
זה פשוט לא הגיוני לי.
תודה על אמוןואהבה.
(איך בכלל הגעתי להודעות האלו. זה רק שורף ומציף אותי עוד יותר.
אבל באלי לשמור אותן קרוב ולא למחוק.)