שלשום היינו אצל ר' חיים. אני, הילד המתוק בן ה3, האח וגיסיו הצעיר.

ידענו שזה לא יהיה פשוט, אבל אמרו שיש קדימות לחלאקה, אז קיוויתי לטוב.
יצאנו בבוקר, מלאי התרגשות, לבושים בבגדים לבנים. גם כי זה עליה אל הצדיק, וגם כדי לא להיות בולטים בשטח... בתיק לקחנו קופסת פרות חתוכים וסנדוויצי'ים. קו 402 היה מלא,  אבל ב"ה איזה בחור חרדי צעיר התנדב לשבת במקום אחר כדי שנשב יחד.
האוטובוס הגיע לבני ברק בערך ברבע ל1. אחרי שיטוט קצרצר הגענו לבית. שעה לפני הזמן, אבל ההמון שכבר צבא על דלת הבית הראה שזה היה צעד נבון.

אמרו לי לא לוותר ולצעוק לשומר "חלאקה" (במלרע, והוא רגיל במלעיל...). התחלתי לצעוק, כמה פעמים, ואכן בסוף הכניסו אותי. אבל האח (עם המצלמה) והגיס נשארו בחוץ.... ניסיתי לומר לשומר שהאח איתי, ושהוא עם מצלמה, אבל הוא נזף בי "יש עוד הרבה צלמים בחוץ, אני לא יכול עם כל ילד חאלאקה להכניס את כל המשפחה".
בדיוק התחילה תפילת מנחה. אמרתי לעצמי שמוטב לחכות. הרי בכל מקרה לא יכניסו עכשיו אף אחד. אז עמדתי לי ככה לבדי במבואה (שבנתיים התרוקנה מאדם), וקיוויתי שבהזדמנות הבאה הם יכנסו.
אבל עוד לא. מיד אחרי מנחה נכנס מבול של כמעט 20 ילדי חלאקה. עם הוריהם.. כבר חשבתי להתייאש, אבל מיד אחריהם אח שלי הצליח להכנס. מסכן גיסי.... מילא אנחנו, אבל הוא לא מכיר את הדברים האלה. ובדיוק נכבה לי הטלפון... בסוף הצלחתי להתקשר אליו מהפלאפון של אחי, אבל הוא לא ענה (אח"כ הוא סיפר לי, שמחמת הצפיפות הוא לא יכל להכניס את היד לתיק).

בסוף נכנסנו. כולנו. ר' חיים ישב שם, למד. בכלל לא העיף מבט על האנשים והילדים שבאו להתברך. אנשים אחרים אולי היו מתעצבנים, אבל אני ידעתי מראש ופשוט נגנבתי. אמרו לי להניח את הילד, המשמש הזיז את ידו עם המספריים לכיוון השיער, ור' חיים פשוט רק גזר. אח"כ הורה בידו על חבילת הסוכריות והמשמש נתן לילד שלי סוכריה על מקל (די מגעילה, אגב, הילד רצה לזרוק אותה אחרי חמש דקות).

כלום לא היה דומה ליציאה. לחץ לא נורמאלי של אנשים שרצו להכנס. מרוב העומס, היו רגעים שהייתי באויר, בין המדרגות, והילד על הידיים שלי! מה שמפתיע הוא, שהילד התנהג למופת. יש דברים שמרגיזים אנשים מבוגרים, אבל הילדים כאילו אדישים אליהם...
אחרי זמן שנראה כנצח, נפלטנו לאויר העולם, כמו דגים שחזרו חזרה למים. מתחנו שרירים. לא אלאה אתכם בפרטים. רק אציין שישבנו באיזה פלאפליה, והילד לבש ציצית.

להיות אצל הצדיק זה מניעה גדולה מאוד, אבל אמרתי לעצמי שאם לא אהיה שם לפחות פעם אחת בחיי, אני אצטער על כך.

בבית אכלנו קצת, והתחיל הרגע הקשה באמת, לנו ולילד- לגזור את כל השיער. הילד בכה מפחד, וחמי הַרָגיש נכנע לבכיו וכמעט לא נתן לנו לגזור. בסוף, לאחר לא מעט שידולים ותחבולות, הצלחנו לספר אותו עם המכונה וכמו שצריך. רציתי לבכות מהתרגשות. נישקתי אותו וליטפתי את פאותיו המדהימות.
בעיקרון רציתי לעשות לא פאות "לא קטנות מדי, כדי שיהיה לו קל לגדל, ולא גדול מדי, כדי שלא יהיה לי קשה כשיוריד". אבל הלחץ שלו שיבש לי את התוכניות. גוזמנות לתפארת. חוץ מזה, פאות זה נחמה פורתא...

20190818022134.webp

(תמונה ללא חשש אאוטינג)

וזה בפורמט הזה סתם כי יש לאח שלי משהו נגד Jpg.

קמתי מוקדם, היה גם טרמפ והגעתי למכללה שעה לפני הזמן.

התיישבתי לי באחת הכיתות הריקות. הסתדרתי וניסיתי ללמוד קצת.

קראתי קצת, ואז- ההדחקה התפוצצה לי בפנים.

לא סיימתי אפילו /13 מהחומר. מה אני עושה כאן?

היאוש והדכאון חזרו ולפתו את ליבי. התקשרתי לאשתי, אבל היא לא ענתה.
בצר לי התקשרתי לאמא. זה לא היה צעד חכם. אמרה דברים שביאסו אותי.

כשנגמרה השיחה התחלתי לבכות. אבל בדיוק מישהו נכנס, והפסקתי.

החלטתי לצאת מהמכללה. אבל לא יכלתי לקחת את האוטובוס הביתה. איך אשיב את פניי ריקם?

התחלתי לצעוד ברגל. לאחר תקופת יובש של שנים, הרגשתי שאולי אצליח להתבודד.

הלכתי והלכתי.הרבה זמן לא הלכתי ככה. השמש שרפה את פניי. ונגמרו לי המים.

מצאתי לי פינת חמד שבה יכולתי להתבודד קצת. לא הצלחתי לומר הרבה, אבל מצאתי קולר.

המשכתי ללכת הביתה. אי אפשר להגיע הביתה ברגל, אבל התקדמתי כברת דרך. רק כשהרגשתי שכוחותיי אוזלים לגמרי-

עליתי על האוטובוס.