בכלל גם לא בכיתי לפני זה, סתם אשליה. אני גם לא מפחדת ולא עצובה ואני יודעת שיהיה כיף ואשאר לשבוע הקרוב ושיש לי איך לנסוע ושהיא מאשרת. בטוח. אפילו יש לי נוקיה. כלומר, אני חושבת שיש. איפשהו.
סערת רגשות והו, טאטע טאטע טאטע אני לא יודעת מה, תעזור לי.
(מה?! אז בעצם היום שמחת תורה?)
הדפוק בהודעה הזו זה שאני מאמינה יותר מדיי ועוד רגע המציאות תתן לי כאפה חזקה כ"כ כמו שהשנה האחרונה אלופה בלעשות ואפול כ"כ חזק עד שלא אזכור שפעם היה אחרת.
(ואיך יש אנשים טובים כ"כ. איך.
אני לא מדברת על אנשים קרובים. אני מדברת על אנשים שאמנם פיזית הם קרוב יחסית, אבל אתם לא באמת בקשר. הקשר מסתכם ב***"* וזהו. ודווקא אנשים כאלו מוותרים בשבילך על --- על הכל בעיניי, זה הכל.)