שבין מקדש הקניות, הלא הוא הקניון הגדול שמעולם לא אהבתי.
למקום שאותו אני לא אוהב קצת פחות, בית החולים בילינסון.
250 מטר בין שמחה עטופה בפלסטיק מצועצע ובכרטיסי אשראי מגוהצים, לבין הצד השני של הקיום (הכושל) האנושי שמלא בצפצופי מכונות ובצפצופי אינפוזיה.
ועכשיו מצאתי לי מקום בבית קפה. לא כי בא לי לשבת לדייט או עם חבר, פשוט כי צריך לאכול משהו. אם לא אוכלים אז מתים.