הוא ישב על הדשא הלח.
חולם על מטוס מגניב וגדול שיכול לטוס עד השמיים ועד השם אפילו. הוא גם מצליח לדמיין כדור חדש וצבעוני וגדול כזה שאין אפילו ליונתן, המלך של הגן.
אמא הבטיחה שתקנה לו מכונית על שלט ליום הולדת, הוא מחכה. ואפילו קצת שמח.
הוא המשיך לשבת שם. מדמיין, בוהה באויר קריר ושקוף; כמעט כמו החלומות שלו.
והיי פתאום עובר לידו ילד בגיל שלו. משחק בכדור חדש וצבעוני וגדול, כזה ששמור עמוק באוצר החלומות הישן שלו.
הוא לא חשב יותר מידי; ניגש לילד. ביקש לחלוק משחק משותף. "אבא שלי אומר תמיד שאני אלוף העולם בכדורגל, אתה יודע?" ניסה לשדל.
"אני משחק כבר עם אבא שלי, הוא תכף מגיע". התנצל בגאווה לא מוסתרת של ילדים בני חמש והצביע על דמות מתקרבת.
"אה. טוב". הלך לו. חזר לכר הירוק והקר. לחלומות שלו. הורודים. פעם פעם גם הוא יכל להצביע על אבא שלו. הגדול, החזק. האהוב. אבא כזה שבונה איתו מטוסים מנייר ומטיס לשמיים. אבא שמניף אותו גבוה גבוה וזה מפיל לו את הלב אבל מחבק אותו בו זמנית
וכשהלב שלו מחובק כלום לא מפחיד אותו, אפילו לא השכן הזקן והעצבני שגר בניין ממול.
הוא מעז לחלום שוב על אבא.
לא, לא על אבא הזה שכועס על אמא וצועק כמעט כמו השכן ההוא.הוא לא מתגעגע לחיוך העצוב של אמא, אחרי שאבא הרג לה את הלב, ואת החיים. הוא לא רוצה שאבא יציע לו לשחק בכדור כשברקע מתנגן בכי עצוב וחנוק. של אמא.
הוא לא מבין איך אבא צורח בחדר ואחרי שניה מניף אותו באויר כאילו לא קרה כלום. כאילו הלב שלו לא נפל לרגע כי לא היה מי שיחבק אותו.
פעם הגננת סיפרה להם שמשה רבינו הפך את המקל לנחש, כשבא לפרעה וביקש שישחרר את עמ"י.
אולי משה רבינו עושה עדיין קסמים והופך גם את העיניים של אבא; פעם זורחות מאושר ופעם בוערות מכעס. פעם עוטפות באהבה ופעם נוטפות אדישות, אפילו שנאה, ככה הרגיש פעם; אבא ואמא צרחו אחד על השניה ואז הוא ביקש מאבא ללכת לרועי, אבא לא הסכים ואמר שכבר מאוחר ואי אפשר. הוא זוכר שהתחיל לבכות כי רועי מאד מחכה לו בטח ויש לו משחק חדש להראות לו. הוא התעקש שהוא רוצה ללכת ושהוא ילך לבד ולא אכפת לו מכלום.
פתאום אבא התעצבן כל כך, והעיניים שלו בערו. משנאה.
הוא כ"כ נבהל שהבכי נעצר ברגע
ניגב במהירות שאריות של דמעות, ושל אמון.
הבטיח לעצמו לנצור את הבכי לנצח.
בבוקר אבא לקח אותו לגן ואפילו קנה לו שוקו ולחמנייה. בערב הניף אותו באויר ונתן לו חיבוקון לפני השינה.
זה היה חיבוק אחרון. בבוקר אבא נעלם. אמא אמרה שהוא הלך בינתיים, אולי יחזור ואולי לא. אבל הכל יהיה בסדר, מתוק. אל תדאג. היא אמרה. הוא חייך חיוך מתוק שאמא אוהבת. מנסה להרגיע עיניים דואגות.
הוא היה קצת שמח וקצת עצוב, פחד שאבא יחזור, וחיכה לו כל כך.
"אוריקי בוא, הולכים הביתה". אמא חזרה
הושיטה לו יד, ואהבה.
הוא קם, משאיר על הדשא לב שנפל
כי לא היה מי שיחבק אותו
חולם על מטוס מגניב וגדול שיכול לטוס עד השמיים ועד השם אפילו. הוא גם מצליח לדמיין כדור חדש וצבעוני וגדול כזה שאין אפילו ליונתן, המלך של הגן.
אמא הבטיחה שתקנה לו מכונית על שלט ליום הולדת, הוא מחכה. ואפילו קצת שמח.
הוא המשיך לשבת שם. מדמיין, בוהה באויר קריר ושקוף; כמעט כמו החלומות שלו.
והיי פתאום עובר לידו ילד בגיל שלו. משחק בכדור חדש וצבעוני וגדול, כזה ששמור עמוק באוצר החלומות הישן שלו.
הוא לא חשב יותר מידי; ניגש לילד. ביקש לחלוק משחק משותף. "אבא שלי אומר תמיד שאני אלוף העולם בכדורגל, אתה יודע?" ניסה לשדל.
"אני משחק כבר עם אבא שלי, הוא תכף מגיע". התנצל בגאווה לא מוסתרת של ילדים בני חמש והצביע על דמות מתקרבת.
"אה. טוב". הלך לו. חזר לכר הירוק והקר. לחלומות שלו. הורודים. פעם פעם גם הוא יכל להצביע על אבא שלו. הגדול, החזק. האהוב. אבא כזה שבונה איתו מטוסים מנייר ומטיס לשמיים. אבא שמניף אותו גבוה גבוה וזה מפיל לו את הלב אבל מחבק אותו בו זמנית
וכשהלב שלו מחובק כלום לא מפחיד אותו, אפילו לא השכן הזקן והעצבני שגר בניין ממול.
הוא מעז לחלום שוב על אבא.
לא, לא על אבא הזה שכועס על אמא וצועק כמעט כמו השכן ההוא.הוא לא מתגעגע לחיוך העצוב של אמא, אחרי שאבא הרג לה את הלב, ואת החיים. הוא לא רוצה שאבא יציע לו לשחק בכדור כשברקע מתנגן בכי עצוב וחנוק. של אמא.
הוא לא מבין איך אבא צורח בחדר ואחרי שניה מניף אותו באויר כאילו לא קרה כלום. כאילו הלב שלו לא נפל לרגע כי לא היה מי שיחבק אותו.
פעם הגננת סיפרה להם שמשה רבינו הפך את המקל לנחש, כשבא לפרעה וביקש שישחרר את עמ"י.
אולי משה רבינו עושה עדיין קסמים והופך גם את העיניים של אבא; פעם זורחות מאושר ופעם בוערות מכעס. פעם עוטפות באהבה ופעם נוטפות אדישות, אפילו שנאה, ככה הרגיש פעם; אבא ואמא צרחו אחד על השניה ואז הוא ביקש מאבא ללכת לרועי, אבא לא הסכים ואמר שכבר מאוחר ואי אפשר. הוא זוכר שהתחיל לבכות כי רועי מאד מחכה לו בטח ויש לו משחק חדש להראות לו. הוא התעקש שהוא רוצה ללכת ושהוא ילך לבד ולא אכפת לו מכלום.
פתאום אבא התעצבן כל כך, והעיניים שלו בערו. משנאה.
הוא כ"כ נבהל שהבכי נעצר ברגע
ניגב במהירות שאריות של דמעות, ושל אמון.
הבטיח לעצמו לנצור את הבכי לנצח.
בבוקר אבא לקח אותו לגן ואפילו קנה לו שוקו ולחמנייה. בערב הניף אותו באויר ונתן לו חיבוקון לפני השינה.
זה היה חיבוק אחרון. בבוקר אבא נעלם. אמא אמרה שהוא הלך בינתיים, אולי יחזור ואולי לא. אבל הכל יהיה בסדר, מתוק. אל תדאג. היא אמרה. הוא חייך חיוך מתוק שאמא אוהבת. מנסה להרגיע עיניים דואגות.
הוא היה קצת שמח וקצת עצוב, פחד שאבא יחזור, וחיכה לו כל כך.
"אוריקי בוא, הולכים הביתה". אמא חזרה
הושיטה לו יד, ואהבה.
הוא קם, משאיר על הדשא לב שנפל
כי לא היה מי שיחבק אותו
- לקראת נישואין וזוגיות