
אז ככה.. הריון עודף.. חופש.. קיץ.. גרים ביישוב בדרום ליד באר שבע אז חם פי 2.. שני ילדים מתוקים בבית, הקטנה (2) במעון והגדול (3וחצי) איתי בחופש. אני מורה אז כל תשיעי הייתי בבית שמצד אחד זה נס כי בתשיעי אני לא זזה ברמה של לעמוד על הרגליים 5 דק' ברצף זה ממש בלתי אפשרי. מצד שני, זה מורט עצבים. את הקטנה ילדתי ב39 וממש ציפיתי לזה שוב ואפילו חשבתי להקדים עוד קצת.. אבל מי אני? מנהלת את העולם? כבר כמה שבתות ברצף שנוסעים להורים כדי שאם תתפתח לידה שיהיו עם הילדים. שבוע 40 חשבתי שזה אוטוטו. וכל יום נראה כנצח.... 40+1... 40+2.. ואני נראית מה זה כבדה אז כשאני יוצאת החוצה מרגישה מלא עיניים מרחמות עלי.. כולי ענקית וצולעת ושני קטנים איתי וארבעים מעלות בחוץ. וזה יישוב קטן אז כולם מכירים ושואלים ואני כבר מרגישה שאני מתפדחת שעוד לא ילדתי.. כי לפני שלושה שבועות אמרתי שאני צריכה ללדת כל יום🙈🙈 טוב, אני לא אלאה בפרטים, רק אומרת שמאוד קשה ההמתנה כי כל הזמן דאגתי מי יהיה עם הילדים, שאמא תהיה זמינה לקחת אותם, שיהיה להם מספיק בגדים מכובסים ושהבית יהיה נקי כי זה מאוד חשוב לי.
אה, הכי חשוב- כל יומיים הלכתי למעקב הריון עודף אז כמובן שהתלווה אליי הגדול.. מסכן, מוניטור שעה כי תמיד העובר ישן במוניטור.. כאבי גב שבא למות... א''ס, והביתה.. סיפרתי לו סיפורים שם שלא ישתעמם.. הקטע הכי מלחיץ בהריון עודף שהיה לי רופא שלא אוהב עודף וכל הזמן חיפש סיבות לזרז אותי וממש ממש הלחיץ אותי. ''אין לו מה לחפש ברחם אחרי שבוע 40" , "כל יום שעובר יש יותר סיכונים'', והמוניטור לא מספק אותו אז הוא שולח למיון ששם אמרו שהכל בסדר... ועוד פעם אחת הלכתי למיון באותו שבוע כי היה סיבוך שהסתדר ב''ה.. ככה שמפלס הלחץ שלי עולה ועולה... אני מתעוררת באמצע הלילה עם דופק מהיר, ממש לא נושמת מרב לחץ. בדרכ אני רגועה בהריונות אבל ממש נהייתי חרדתית בסוף. זה הרגשה נוראית. מתה שהוא יצא כבר ולראות שהוא בריא ושלם וגם אני. שיעבור בשלום! ומצד שני ממש מפחדת מהלידה.. אין לי כח לסבול😵 עם כל הלחץ לזירוזים כבר היה בא לי לחוש כאב של צירים. כאב טבעי והנורמאלי. שהלידה תתפתח לבד.. כ''כ מפחדת מהתערבויות!
שבוע 40+6. יום חמישי. הבית נראה מ ה פ כ ה אבל ממש. לא יכולתי לזוז הייתי גמורה מתה כי עשיתי קניות אחרי המרפאה. שוכבת בספה, הילדים גוזרים ניירות, מלא בלאגן ואני מנסה לנמנם קצת. אח'כ אני קמה. 16:30. ציר. חשבתי שזה סתם התקשות רגילה, 16:40 עוד אחד ואני מוצאת את עצמי עושה נשימות של צירים... הלוואי שזה אמיתי! 16:50 עוד אחד! התחלתי לצחוק מרב התרגשות... הילדים לא הבינו מה עובר עלי... אבל זרמו איתי.. עד שאמא לא צורחת עלינו נצחק גם
אני מקפצצת על הכדור פיזיו, מפחדת שזה סתם צירים שיעברו לבד. מחכה לחמש ועשרה, מתקשרת לבעלי - לא ידעתי מה להגיד! התחלתי לצחוק... הוא לא מבין מה נסגר. אני- אני לא יודעת, אולי זה צירים אולי זה לא. הוא- נו, את יודעת מה זה צירים...אני- כן, אבל כבר אין לי ביטחון בגוף שלי.. מפחדת שלא אלד לעולם..טוב, תבוא הביתה.. נראה מה נעשה. חוזר. אני מתחילה לארגן קצת את הבית, הצירים מגיעים פתאום פעם בעשרים דק' פתאום פעם בחמש דקות, אוף. לא יודעת מה נעשה עם הילדים? נשלח אותם להורים? ואם זה סתם? מחכים עוד קצת.. כבר 19:30 והכל נראה כרגיל, יש צירים אבל לא סדירים ולא מתפתח יותר מידי. אוף. אני מתחילה לבכות. איזה יאוש. שום דבר לא זז בהריון הזה! חשבתי לידה שלישית יזוז קצת יותר מהר. טוב, בעלי מארגן את הילדים ומסיע אותם להורים. הבית שקט ועצוב לי בלעדיהם. אני חייבת ללדת עד הבוקר כדי שיבואו לבקר, ולא בא לי ללדת בשבת כי ברית בשבת ובלאגן.. (זה היה חמישי בערב) אני מתכננת צירים, קצת יותר צפופים. כל 10 דק', כל 5 דק'... קצת יותר כואב. כבר לא יכולה לדבר בזמן ציר. אני גמורה מעייפות. אין מצב ללדת ככה. עולה לישון, ומתעוררת כל ציר עושה נשימה, ונרדמת בחזרה. הייתי פשוט סמרטוט מרב עייפות. הצירים כל הלילה, מתחזקים אבל לא מספיק. מתעוררת ב3:00. יושבת על הכדור פיזיו מול השעון וקולטת שאני עם צירים כמעט 12 שעות ושום דבר לא זז! מתפרקת מבכי בשקט. נופלת לייאוש כבד. בוכה. בוכה בוכה. מרגישה שהגוף שלי לא יודע ללדת, למה כולן מספרות על לידות מהירות ורק אני תקועה. כואב לי. ואני מתפללת מכל הלב ךה' שירחם עלי. מתפללת ופורקת את כל התסכול. ואז אני מדברת איתו. פעם ראשונה.. עם העובר שלי, מבטיחה לו שאני אדאג לו ויאהב אותו ויעטוף אותו. קוראת לו שירד אלי , שלא יפחד, אמא מחכה לך... ואני בוכה את החיים שלי. וב4:00 חוזרת לישון. הרגשתי ממש הקלה, הגעתי למצב שמה שיהיה אני זורמת עם הגוף שלי.. אין מה לעשות, אי אפשר להילחם בזה. ומ4 עד 5 אני ישנה ומתעוררת כל חמש דקות' לציר, הפעם זה סדיר. חמש וחצי נכנסת להתקלח, הצירים מצטופפים וכואבים. אבל לא רוצה לנסוע.. כל הזמן מפחדת שיחזירו אותי מחוסר התקדמות. עושה נשימות, תנועות מעגליות, כדור פיזיו כבר לא ממש עוזר. נהיה ממש כואב ובעלי נלחץ שיש צירים כל דקה, ומזרז אותי להתארגן, אני מושכת ומושכת. אני בחדר מתארגנת ותופס אותי ציר חזק, בעלי בסלון מדליק רדיו.. אני צועקת לו- לא! שש.... לא מצליחה לדבר. מזל שהוא הבין.. עולים לאוטו.. צירים כואבים... חייבת להיות בתנועה. מגיעים ב9:00. נכנסים למיון יולדות ובעלי בקבלה ממלא פרטים. אני יוצאת למסדרון ובוכה את החיים שלי שוב, לא יכולה לראות את המקום הזה, הייתי פה השבוע פעמיים בלי ללדת, רוצה לצאת מפה עם תינוק! מתה מפחד מהכאב של הלחיצות והכאב של הצירים שמתחזקים.. מתה מפחד שתהיה פתיחה קטנה. בוכה, בוכה. ותוך כדי הולכת הלוך ושוב כי חייבת להיות בתנועה בצירים. בעלי קורא לי ואני לא רוצה להכנס.טוב, יאללה.. נכנסת ישר פנימה, מחליפה לחלוק ובודקים - פתיחה 5!! אין מאושרת ממני. כבר הייתי בכזה יאוש! והמיילדת ממש מעודדת שכל הכבוד שמשכתי בבית ככה. משכנעת לקחת אפידורל ואני זורמת על זה. נכנסים לחדר לידה והצירים כואבים אני עושה נשימות והמיילדת אומרת לי לעשות שששש .. מצחיק אבל זה עוזר.. יש לי קצת חום ולחץ דם גבוה .. מחכה למרדים.. שיבוא כבר! כואבבבבב לייי!! שולחת את בעלי שיקרא לו כבר.. תכף, הוא מרדים עוד משהי.. הנה הוא בא. הוא לא נחמד בכלל.. חבל.. המיילדת והמרדים מלחיצים שלא לזוז, גם אם יהיה ציר. בעלי בחוץ ואני רוצה מישהו להחזיק לו את היד, המיילדת לא נותנת לי. היא אומרת לי לחבק את הכרית חזק ואני מתה מפחד, אבל ממש. אני אומרת פסוקים ומסיימים עם התהליך המלחיץ הזה. יושבת על המיטה ופתאום מתחילה להרגיש לחץ באוזניים, נמלול בפה, ורואה שחור.. אני ממלמלת ''אמל'ה... אני לא פה.. אני לא שומעת טוב.. אני .. אני.. ''הם צועקים לי- ''מה קרה? מה את מרגישה? תשכבי! תשכבי! החומר נכנס לך לכלי הדם. '' אני מתה. איזה פחד! מיד מוציאים הכל ואומרים שצריך לעשות מהתחלה בשכיבה. מה, שוב?! אני מפחדת! אל תדאגי, זה בסדר וזה קורה. אני מרגישה בגזר דין תלויה בין שמים לארץ. לבדי פה בחדר. מחבקת את הכרית חזק וממלמלת שמע ישראל.. מרגישה בידיו של הקב''ה בלבד. פתאום יש לי הקלה להרגיש שאני פשוט בידיו וגם אם ח''ו יקרה משהו זה בידיו. סיימנו ואני רועדת כמו אני לא יודעת מה.. המרדים יוצא.. המיילדת מרגיעה שזה קורה , ואפידורל זה לא סוכריה. היא כזאת מקסימה, אני שואלת מלא שאלות והיא עונה במקצועיות , בנעימות, בחמימות. אחרי חצי שעה מרגישה צורך ללחוץ.. פתיחה 9. אמל'ה.. מפחדת מהלחיצות, שלא אקרע.. בעלי כל הזמן מעודד שתכף התינוק בחוץ! ונראה אותו. אני מתרגשת ומפחדת ביחד. מבקשת שהוא יתפלל כי זה נותן לי כח. מבקשת שישיר לי שיר אבל הצירים לא נותנים לי להרגע. עדיין מרגישה אותם.. המיילדת אומרת להתחיל ללחוץ, אבל מרב פחד להיקרע אני לוחצת חלש.. היא אומרת לי הראש כאן! תלחצי חזק והוא יצא! כמה לחיצות ואת לא תיקרעי! 10 דק' של לחיצות. אני צורחת שאני מתההה! אני לא יכולה! זה כואבבב לי! אני מרגישה חלשה ולא יודעת ללחוץ. לא יודעת מה קורה לי... שוב היאוש מגיע. אני מרגישה שאין לי חמצן ואני נחנקת. כאבים לא מהעולם הזה. אבל בסוף הוא יוצא. אני צועקת 'ילדתי! ילדתי!' לא מאמינה שאני אחרי. אבל מרגישה מתה. פשוט גופה. מניחים אותו עלי ואפילו אין לי כח להסתכל עליו. שמתי עליו יד ואמרתי לו - כמה חיכינו לך! בעלי מזיל דמעות.. אני הרוגה ומאושרת להיות אחרי. תודה ה'! אחרי 20 דק' מתחילה להניק ופתאום מתרגשת כ''כ.. מרגישה חיבור מיוחד אליו. לא מאמינה שהוא יצא! איזה אושר! תודה לבורא עולם שיצאנו בריאים ושלמים!!

