כל אחד נכנס לנישואין עם מחשבות/רצונות לגבי עצמו ולגבי הדינמיקה עם השני

חלומות רגשות וכו יכולים להיות משותפים אם מוציאים אותם מגדר מחשבה ומדברים עליהם ביחד כי לא כתוב על המצח מה אני רוצה .... ואז אחרי שמקשיבים אחד לשני בלי שיפוט/ בלי להפריע לו להביע את מה שרוצה, מנכיחים את הרצון או רצונות של כל אחד, מכבדים (= לשון כובד, נותנים מקום לרצון במלואו, על כל מכלוליו) ואחרי ההתייחסות הראשונית הזו  אפשר לעשות תיאום ציפיות/ לבדוק מה דומה, מה שונה ומה מתנגש בין שני הרצונות

וממילא איך  בונים את הדבר הזה ביחד .

וכמובן שלא חייבים להיתפס לדפוס מסויים לעולם ועד.  כל כמה זמן יושבים ישב"צ ומדברים על התקופה/ איך אני רואה את הדברים/ ממה אני מרוצה ושמח, על מה אני מודה,  מה הייתי רוצה לשנות או לשפר  במערכת הזוגית או האישית. 

ממש לא אומרת שהוא חצי רווק ואת קורסת

מבחינתי לפחות הכוונה זה שהוא אחראי על הפרנסה ואני על בית וילדים. בפועל שנינו עובדים ושנינו מתחלקים פחות או יותר חצי חצי במטלות בית ועם הילדים וזה מעולה מבחינתי. אם ישתנה משהו נדבר על זה ובעז''ה נגיע להסכמות בינינו.

ולגבי הריצוי- אני חושבת שהרבה פעמים אנשים שיוצאים מריצוי הולכים לקצה השני של לא להתחשב באף אחד, בלי להגיע לאמצע

אז כן אני חושבת שצריך לדבר על זה ולהבין איך השינויים מסתדרים מבחינתך, ואיך הוא יכול להגשים חלומות ועדיין לקחת אחריות על החיים שלו ועל החלק שלו בבית...

אני חושבת שנכון שהאישה תהיה קשובה לעצמה ולא תלך לפי תבניות כאלה ואחרות כי החיים דינמיים. והסוד במעורבות הבעל הוא תקשורת ומערכת יחסים טובה

אם לא סבבה לך להיות 'האישה בבית' ואת מרגישה שאת מוותרת על עצמך לטובת גידול הילדים - צאי לעבוד במה שאת רוצה חולמת ואוהבת, בסוף אישה שטוב לה ושמחה תהיה אמא יותר טובה לילדים בבית ואישה יותר שמחה לבעלה כי יש לך מילוי עצמי דרך הקריירה. (יש נשים שהמילוי העצמי שלהן הוא אחר, כל אחת ומה ששלה)

היום להרבה דברים טכניים שקשורים בתחזוקת הבית יש חלופות שהם לא את,. הדבר הכי חשוב שיהיה בבית בתור הורים לילדים זה לב קשוב תקשורת טובה ושלום בית.

לגבי "ככה הוא". לדעתי זו תבנית שאנחנו שמים בה את הבעל כי אנחנו לא מעזות לשנות. ברגע שאת תשני הוא יצטרך להתאים את עצמו או שתמצאי דרכים אחרות להסתדר. בסוף בעל שלא מעורב בבית זה סימפטום לבעיה אחרת לדעתי יותר עמוקה

הטא לא מחפש שלא אעבוד

הוא רק היה רוצה שלא יהיה לי קשה להחזיק הכל לבד לתקופות ארוכות

ושבכללי יזרום לי יותר לפרגן לו ו'יסע לכל מיני שרוצה

ואני מפרגנת אבל לא תמיד בקלות

זה משו אחר לגמרי

וברור שקשה לו. הציפיות שלו פחות ריאלית בעיניי.

אל תנסי לרבע את העיגול לגבי מה שאת מרגישה, זה מגיע אחרכך ומשלמים על זה לא מעט

למה שייעדר ככ הרבה ותחזיקי הכל לבד לתקופות ארוכות? זה מילואים? בילויים? 

והז כבר קורה כל המזן במילא

וגם היה רוצה בכללי לחיות ככה

יותר מתוך שליחות ועישה משמעותית לא לבילויים

ואת החלומות המממ שגדולים מעדיפה שיחכה קצת בכמה נשים ובינתים יסתפק במינון משתאים לכוחות

הוא גם לא מבקש כלום ספציפי

מבקש את זה כדרך חיים

לא יודעת בדיוק לא מבינה

מספיק קשה לי שהל שנה בממוצע לפחות 4 -5 חודשים הוא לא פה

נגמר לי הכח לחןשב מעבר

ואת הילדים והעבודה וכו..?

גם פיזית וגם רגשית..

נגיד הבעל נעדר לתקופה ממושכת...

אתן מרגישות שזה קשה אבל סביל או מעבר לכוחות+..?

אם תציינו גם מס' ילדים אולי יותר יעזור

מנסה להבין קצת את עצמי ומעבר

הבאת ילדים בשותפות עם בעל ומעולם לא התכוונת להחזיק לבד את הבית ילדים ועבודה רגשית ופיזית לבד לא?

אם מגיעים למצבים שאין ברירה ויש העדרות של תקופה ממושכת (כמו מילואים לדוגמא) אז אנחנו מכחרות בזה שזה מעל כוחתנו ונעזרות כמה שיותר ואפשרי...

אבל זה לא הנורמה ולא האידיאל כלומר השאיפה שלנו כנשים לא צריכה להיות "להצליח להסתדר ולהחזיק הכל לבד" כי זה בדיוק ההפך ממהות נישואים ובית...

לשאלתך אני גיליתי שבמצב של אין ברירה אני מתפעלת את הכל מצויין ++ אבל זה מצב של חוסר ברירה ולא בחרתי להביא ילדים כדי לגדל לבד;)

ישלי 3 ילדים 

לא מבינה למה זה טבעי להיות כל יכולה לאורך זמן

והוא לא חושב ככה

מבחינתו אם זה היה ההפך הוא היה עושה את זה עבורי בקלות הרבה יותר

ואני עושה

אבל קשהההה לי מאוד

וכן זקוקה גם לקצת הקלות לפעמים..לרוב לא והוא מסיים עם כולם את הסבב והכל ..אבל בצו הבא מרגישה שפשוט גדול עלי . חגים לבד בעולם ועם כל הילדים

זה דכאון . מעדיפה שיתבטל החג ולא לחגוג ולא לבנות סוכה מאשר לשבת בה כגננת לבד כל היום

אוף אני סתם משגעת אתכן

אני קצת מוצפת ופגועה וכועסת על המילואים שהשפיעו לי ככה על הזוגיות שהיתה העוגן של חיי

הוא הבעל הכי עוזר בעולם בערך כולן תמיד מקנאות בי

לא דמיינתי שזה מה שהוא מחביא בלב

אלא הוא פשוט רוצה לצאת בתחושה שהאישה שהוא אוהב בסדר ומסתדרת?

ואז הוא רוצה לו שכמו תתני "אישור" שאת מסתדרת ויכולה להחזיק הכל לבד בשביל הרוגע הנפשי שלו שאת בסדר?

ואני לגמרי לא רק מתלוננת ומחצינה את זה כל הזמן

זה רק עכשיו אני ככה כי אני ברגע מתוסכל

בלב פתוח..

שברגיל את לא מאמינה שאישה צריכה לתפוס בית לבד ובדיוק בגלל זה בית מקימים ב2

ובמצבי חוסר ברירה- כמו מילואים את צריכה עזרה חיצונית/כל דבר אחר שיעזור לך כדי לעבור את התקופה הלא אידאלית הזו

אני נראה לי ברגע מתוסכל אז אני אמשיך לכתוב כשקצת ירגע לי הלב

עכשיו מרגישה שאני בעיקר שלילית

כי יושב לי גוש ענק בלב ואין לנו מתי לדבר אפילו חוץ מערב אחד ויחיד השבוע ורק בהמשכו

תודה רבה על העזרה והרצון וההבנה

שאני מרגישה שבטבע שלנו אנחנן מרגישות יותר 'אחריות' על הבית, גם כזה במחיר של לוותר על רצונות שלנו, והגברים בטבע שלהם יותר חושבים על עצמם, לא בקטע אגוסאיסטי אלא פשוט זו המחשבה הראשונית, ואחכ חושבים איך זה יכול להסתדר עם הבית.

ובמקום להתעצבן על זה, אני חושבת שאפשר ללמוד מהם ולחשוב גם על עצמנו.

במקום לכעוס עליו ששלושה ערבים בשבוע הוא לא נמצא בבית (נניח), אז ללמוד ממנו ולהגיד, ביום הזה והזה אני לא אהיה בבית כי אני הולכת להתאמן/יוצאת עם חברה/ מה שבאלך, צריכה שתהיה בבית.

ואני חושבת שכשאנחנו נלמד לדאוג לעצמנו אז זה גם יגרום להם לראות יותר את הבית ולקחת את האחריות וגם יאוורר אותנו ויפחית את האמוציות שלנו כלפי העניין.

הכותבת היא אחת שלא דואגת לעצמה בכלל ויודעת רק לכתוב מילים יפות

וממש דואגת 'הבקרים החופשיים שלי לא יבוזבזו על סדר נקיון וביושלים ועושה מה א'ני אוהבת לעצמי והולכת לערבי נישם ץמיד או לסדנאות שבא לי.. וכשחושב לי ללכת לביכנ''ס..

ולגמרי חושבת שאני חשובה

ועדיין ברור לי שיש לי אחריות על הילדים 'הבאתי לעולם ואני אעשה מה חשושב לי ולפעמים אהי. יצירתית כדי שזה יקרה

אבל כן מסתפקת במינון ובאופן שמתאים למציאות

לא מצפה להתנער מאחריות לגמרי או כמעט

לא שאין שותפות, אבל האחריות הבסיסית נתונה לכל אחד לפי ה"תפקיד" שלו. (האמת שאם כבר בעלי הרבה יותר שותף בבית מאשר אני בענייני החוץ...)

זה אולי גם קשור לאופי הגברי ולאופי הנשי, אבל בעיקר זה נובע מהאופי של כל אחד מאיתנו -

בעלי איש מתמטיקה וחישובים, איש מעשי שיודע "להחזיק ראש" ולכן הוא האחראי הפיננסי של הבית והאחראי על כל הסידורים שדורשים הסתובבות בחוץ. (הוא גם נוהג ואני לא, אז זה גם קשור בזה)

אני אישה של בית מטבעי (גם עובדת מהבית) ולכן רואה יותר את הצרכים של הבית ומצליחה לנהל אותם (פחות או יותר...)

בטיפול בילדים אנחנו לגמרי שותפים, אם כי מטבע הדברים אני יותר נמצאת איתם. אבל שנינו יודעים מה הצרכים שלהם (אולי אני קצת יותר) ויודעים לטפל בהם בבית ובחוץ.

לנו זה טוב ככה... כל זוג צריך להחליט מה טוב לו.

נקיון וסדר זה גם אבל מבחינתי הצד השולי

גם כי אני לא פרפקציוניסטית

וגם כי זה פחות מעסיק אותי

אלה דברים שדורשים תכנון וגם הרבה עשייה. אולי זה רק אצלי? (אני לא פרפקציוניסטית בכלל, אבל עם תשעה ילדים לא הכי מסודרים הבית מתבלגן מאוד כל יום ויש גם הרבה כביסות... באוכל אני באמת הכי פחות משקיעה, אבל גם זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת)

ושוב, הילדים נמצאים איתי חלק ניכר מהיום, אבל האחריות עליהם היא של שנינו.

ואם זה מה שמפריע לך אצלכם - אז באמת הגיע הזמן לדבר על זה וליצור שינויים מתאימים... (לא כל כך הבנתי מה בדיוק קשה לך, למען האמת. אם תפרטי נוכל אולי לתת לך טיפים)

לבעלי מפריע

הוא היה רוצה דינמיקה שבה הוא משוחרר יותר בקלות ו'סבבה לי להסתדר בקלות יותר בלעדיו

הוא לא דורש את זה

הוא משתף בתחושות שלו

כמובן לרקע 'יחות על מילואים מתקרבים

והתחושה שתמיד קשה לו עם זה שכל כך קשה לי

ו

שבלב פשוט מצפה שיהיה לי קל יותר להחזיק

אוף וזה קשוח לי ההכל יחד

אצלי הסדר והניקיון הם לא המשקל ..לא כזה מעניין אותי.. עושה מה שצריך וזהו..לא מעבר...

זה פשוט ההכל יחד..האחריות התמידית וזה שאני שונאת להיות רק במעשיות ובתפקודיות של החיים אני לא אדם כזה

ומנסה להבין את עצמי אם אני חרידה שקשה לי לתקופות ארוכות להיות לבד על הכל

יש לי כמעט כמוך מצד מספר ילדים 

זה לא רק ה"תכל'ס" שאת נמצאת איתם לבד, זו גם התחושה הרגשית של הלבד, שאפילו אין לך למי לפרוק את היום שעברת בסוף היום...

אולי תנסי להסביר את זה לבעלך?

אבל טלפון זה איכס

וגם זה היה מעצבן אני מתלוננת ומשתפת והוא רק באורות ותהליכים פנימיים

ואין לומגם מה לומר אז הכל מעצבן

בפעם הקרובה באמת לא יהיה לי

הוא אמור להכנס ללבנון

והוא יודע כל מה שקשה לי.

קשה לו עם זה שבכלל כזה קשה לי

מבחינתו זה אני שחריגה שמרגישה שזה גדול עליה לבד

השותפות הנפשית היא העיקר, וזה באמת קשה ליצור כשיש מרחק פיזי ומנטלי גם יחד.

ובאמת טלפון זה איכס ממש לא מחליף קשר קרוב, עם מבט בעיניים ותחושה פיזית של קרבה...

יכול להיות שהוא חושב שאת היחידה ככה, כי חבריו בצבא משדרים שהכול בסדר אצלם בבית (או שגם הם עצמם לא ממש קולטים מה עובר על נשותיהם). אבל את יכולה לראות כאן בפורום - ואת יכולה להזמין אותו לראות גם - כמה זה קשה לנשים כשבעליהן במילואים או לא שותפים רגשית מסיבה אחרת...

בקיצור, השאלה הפותחת שלך לא מכוונת לשאלה שבאמת רצית לשאול❤️ ואני לגמרי איתך בזה - לא, את ממש לא אמורה להחזיק הכול לבד (מה גם כשהבעל במילואים את הופכת להיות גם שרת החוץ), ובעלך צריך להבין את זה, גם אם אין לו ברירה אחרת...

שאישה תחזיק על עצמה את הכל לבד. במצב סטנדרטי אתם זוג ואמורים להתחלק באחריות הטכנית והנפשית.

ובעיני נכון להבהיר שזה שאת עושה מאמץ מטורף כשהוא יוצא למילואים זה לא הטבעי ולא אמור להיות בסדר ונחמד לך עם זה. וזה שהוא מצפה ככה זה רק מגביר את הקושי, כי גם קשה לך (וזה הכי הגיוני בעולם כי זה באמת אמור להיות ככה) וגם אין לך לגיטימציה מבחינתו לקושי...

להסביר שזה שהוא מבחינתו מגשים את החלומות שלו, לא אומר שאת אמורה גם להחזיק בית וילדים לבד וגם להיות סבבה עם זה שאת לבד....

ולא מקבל את זה בלב

בורח ל-זה לא חייב היה להיות ככה..אני היתי מתמודד אחרת

לדעתי הוא טועה גם כי גם אם היה מצליח נגיד לתפקד בהכל לבד

היה לסה מלאא מחירים

מעבר לבית שנראה כמו דיר חזירים

היה גם נופל לכעס ועונשים מול הילדים כי גם ככה זה עלול לקרות לו כשהוא בעשיה רצופה מהבוקר ואיתם..

וגם לדעתי היה מצליח לתקופה קצובה לא קבוע וממושך כמו הסבבים האלה

הוא היה נכבה רגשית

ונעזר מלאא בייביסיטר בלי לחשוב אם זה טוב גם לילדים

ומותר להעזר

אבל מרגישה שהוא מדומיין בבטחון שלו בעצמו שבטוח היה מרגיש אחרת

ופשוט קשה לי השיפוטיות

כולם אומרים לי ווואו איך את עושה את זה לבד בלי אף עזרה ועם כל כך הרבה ילדים (כלום ואפס אין לי משפחה רלוונטית)

ורק לו לא מספיק כל כמאמץ לעשות את זה עבורו

הוא גם ביקורתי על עצם הקושי

את צודקת הכי מסכימה מה אני אעשה

והוא בן אדם טוב וחמוד באמת

הוא לא מתכוון

פשוט מציאות לא הגיונית מה אני אגיד

חודש בשנה כל החיים סבבה לי

רק לא להגזים זה כבר סיוט

ועדיין הוא ממשיך להתלונן על זה, הוא בעצם אומר שיש רגש (הקושי שלו עם זה שקשה לך כשהוא לא בבית) שלא נעים לו להתמודד איתו ובמקום זה הוא זורק אותו עלייך.

אני חושבת שקודם כל לך צריך להיות ברור שלמרות שמותר לו להרגיש מה שהוא רוצה, את לא אחראית על הרגשות שלו ולא צריכה להתמודד איתם במקומו

ואחרי זה לשקף לו שבעצם הוא מצפה ממך להתמודד גם עם התוצאות של המעשים שלו (לצאת למילואים) וגם עם מה שהוא מרגיש בעקבות זה וזה לא לגיטימי, את לא אחראית על הרגשות שלו. ולא להסכים לשמוע ממנו את כל האת לא מתמודדת עם זה מספיק טוב וזה, זה בסדר שהוא מרגיש ככה אבל שישמור את זה לעצמו. מקווה שכתבתי ברור😅

וזה בטח לא מעשי-אבל אולי לצאת לנופש איזה שבוע ולהשאיר אותו לבד עם הילדים ואחרי זה לדבר שוב😂

גם אני מסתדרת לשבוע

וגם לחודש

קשוח אבל נקודתי

הבעיה במילואים שהם

לא צפויים

לזמנים ארוכיםםםם

בזמנים מאתגרים -חגים חופשים הריונות תינוקות קטנים וכו

וכל כמה חודשים שוב

ואת זה אין לו מושג מה זה לחיות בכזה מציאות

יותר מכמה ימים אחרי לידות..בחיים לא היה לבד

וגם אז תמיד עזרו לו קצת

הוא באמת מאלה שמסתדרים וקל לו לפרגן לי דברים ותסעי וכו

ולכן משליך מעצמו עלי שחושב שאני גם אמורה ככה או שהיה רוצה שככה אתנהל

את צודקת אני צריכה בתוכי להפריד

מותר לו להתבאס שלא הולך לו חלק אבל אסור לי לקחת תפקיד לגונן עליו מכל קושי רגשי גם לו מותר להתמודד אם הוא מבקש את זה

ראיתי שכתבת שכל מה שהוא מבקש זה הכרה רגשית, וזה נראה לי אפשר לתת

זאת אומרת נראה לי כל הורה יכול להתחבר לגעגוע לזה שאתה חופשי מכל אחריות ויכול לעשות כמעט כל מה שאתה רוצה... וזה ממש ממש לא סותר את זה שהקושי הוא לגמרי אמיתי והוא לא יכול להקטין את הקושי שלך בגלל זה

שחלוקה המגדרית הכוללנית הזאת יותר מזיקה מאשר עוזרת.

הכללות האלה אולי תופסות כשמסתכלים על הכלל, אבל כשזה מגיע לפרט זה לא תמיד נכון ולפעמים מנסים להכניס את הבעל / האישה בכוח לתוכן.

בסוף זה אדם מול אדם.

את מתחתנת עם גבר אחד ולא עם כל העם הגברי, וגם הוא, עם אישה אחת.

הפיתרון הוא להיות כנים עם עצמנו להבין מה באמת מתאים לנו, גם עם החברה חושבת אחרת.

ולתקשר את זה לבעל.

שינויים יש לאורך החיים כל הזמן.

אני לא מכירה זוג שהחיים שלהם הם אחד לאחד כמו שהם דיברנו בדייטים.

אנחנו מתבגרים והצרכים והרצונות משתנים.

אני כן חושבת שנשים משלמות קצת ביוקר על הפמיניזם הלא מאוזן, במיוחד בארץ.

יש המון המון דרישה מנשים (שלא לדבר על המגזר החרדי)

גם ילודה מאוד גבוהה, גם משרה שהיא לרוב לצאת ולחזור עם הילדים הביתה, גם בישולים ונקיונות ללא עזרה חיצונית.

אני לא מתחברת למושג "חשיבה של גברים" מה זה חשיבה של גברים? בעלי לא חושב כמו אחי , כל גבר הוא אדם בפני עצמו עם מחשבות משלו.

את חיה עם בעלך ועם החשיבה שלו, ואתם צריכים לתקשר ביניכם את הרצונות והצרכים שלכם.

מה מתאים *לך*?

מה מתאים לאיש *שלך*?

זה מה שחשוב.

גם אם 90% מהנשים פה יהיו בדעה אחת, וזו לא משנה מה היא, זה לא אמור להשפיע עליכם.

תדברו. תביעו את הרצונות שלכם. את הערכים שלכם. מה טוב לכם כרגע ומה חסר. תנסו להבין יחד מה מכאן וקדימה, מה יהיה נכון לבית *שלכם*.

ובהערה קטנה אגיד- שגם אם כשהתחתנת לפני אי אלו שנים היית בדעה אחת, ועכשיו חסר לך משהו ואת בדעה השניה- זה לגיטימי לחלוטין.

אם כשהייתי מתחתנת הייתי צריכה לענות על שאלון ש*יחייב* אותי תשובותיו לכל החיים, אולי לא הייתי מתחתנת אף פעם… ובוודאי היה לי מסובך לעשות זאת.

מה שחשוב זה להיות "באותה קבןצה". אתם לא אחד נגד השני. אתם יחד, בעד שניכם, בעד הבית.

מכאן זה להבין מה טוב לקבוצה המשותפת שלכם ואיך עושים זאת. 

מעלה אופציה

שמילואים זה לא שגרה (לצערנו בשנתיים וחצי האחרונות זה כן, אבל זה לא נורמלי!!!)

ומילואים יכולים להציף מאוד

גם כשהם לא קרביים.

ולהיות רוב היום עם הילדים ובעלך חוזר מאוחר בערב, מול להיות כל היום עם הילדים ובעלך חוזר פעם בשבועיים זה שני דברים שונים מאוד מאוד.

ומילואים יכולים לטלטל

ולהיות קשים רגשית

ואולי הוא מרגיש שגם ככה הוא סוחב הרבה כרגע, ובעיקר היה רוצה לדעת שלך כן טוב.

ושזה לא שלשניכם מאוד קשה עכשיו

וש"מותר" לו להתפרק קצת מהאחריות עכשיו.

ואולי משם זה בא.

וזה לא אומר שאת צריכה לעשות מה שהוא רוצה, ממש לא. אתם יחד ואתם תחשבו יחד על שניכם ועל הבית.

אבל זה גם לא אומר שהוא כל השנים החזיק את זה בבטן

פשוט היה על הגבול ולא ממש בלחימה.

ולא הוא מפורש אומר שסה משהו עוד טרום המילואים שרצה להרגיש שאני מסתדרת יותר גם בלידיו

לא פיסית

לרוב היתי לבד רוב הזמן

הוא מדבר על התחושת מסוגלות וחוסר תלותיות רגשית

ממקום של גבר שמה שממלא אותו באמת זה לדעת שהוא מצליח לתת לאשתו את המקסימום ומצליח לעשות אותה מאושרת.

ונשמע גם שלפני המילואים ככה היה,

כי כתבת שהוא הגבר הכי עוזר וכולם מקנאות.

אבל עכשיו הוא במילואים, והוא מרגיש שיש לו משהו שיותר גדול, שמונע ממנו להצליח לעשות אותך מאושרת.

ולגבר זה נקודה מאד כואבת.

וזה יוצא ממנו בצורה של 'הבעיה היא שאת לא מצליחה להיות יציבה וגיבורה מספיק'

אבל באמת הוא מתכוון 'אני ממש רוצה להצליח לעשות אותך מאושרת וקלילה וחגיגית גם כשאני מגויס'.

יש מצב?

אולי זה יתן לך הסתכלות אחרת קצת..

וחיבוק ענק. כל כך קשה.

אנחנו כבר 3 שנים מדברים על זה

והוא הלך לטיפול שעזר

אבל לא לגמרי

הוא לא מחפש כרגע שאני אהיה מאושרת וזה מה שמעסיק אותו

הוא ישמח שאהיה מאושרת

הוא יותר עסוק בלקבל הכרה למרמור הרגשי מזה שקשה לי.. ושזה מאתגר אותו למול איך שהיה רוצה שיהיה

מבינה באמת מבאס שככה אבל אני לא מוכנה לקבל את זה כהאשמה

כן מבינה שזה מבאס שמאתגר להגשים חלומות ככה ממש מבינה

יש משהו ספציפי שהוא רוצה לעשות ואת לא מאפשרת לו?

כי כרגע נשמע שהוא במילואים, קרביים, מרצונו ולשמחתו, ואת בבית נושאת בהמון עול ומאפשרת לו את זה.

אולי כל מיני בסגנון

ובעיקר היה רוצה ודאות שאין איום מרחף על המילואים בעתיד..שהם מובן מאליו ופשוט שיקרו בלי קושי גדול ברקע..גם אם הם בפועל נעשים

אם מחר תגידי שזהו עלה לך ואת לא באלך יותר להחזיק משפחה שלמה לבד.

לא ממקום שקשה לך. אולי זה גם נקודה חשובה.

שהוא מגיע ממקום שהוא רוצה להגשים, שיש לזה קונוטציה חיובית באופן כללי,

ואת מגיעה ממקום של 'אני לא מסוגלת' שיש לזה קונוטציה שלילית.

למה זה לא אותו דבר בעצם הענין?

את רוצה גם למלא את עצמך ולחיות חיים רגועים של כוס קפה וציור בצבעי מים,

הוא רוצה להיות יכול לצאת כמה שהוא רוצה ולטייל או להיות במילואים.

בסוף שניכם רוצים להגשים,

אבל שניכם החלטתם להינשא ולהביא ילדים.

אז צריך לקחת אחריות.

את חושבת שהוא יודע שבעצם זה אותו דבר?

הבנתי שהערוץ של להסביר את ההגיון הצדק ההבנה..לשכנע ..

וכל מה שקשור להסביר את ההגיון שלי

לא עוזר

כי הוא מופעל רגשית

לא מכוונה רעה

מכאב של עצמו

ומחפש הכרה במה שמרגיש

לא עוזר הסברה שכלית

הוא חכם ויודע ומבין

השאלה איפה הוא נמצא.

הוא לא ילד.

אם יש לו רצונות שלא עולים עם המציאות הוא אמור לדעת להתמודד עם זה.

את לא פלסטר שלו.

הוא הביא ילדים לעולם. לוקח את זה בחשבון או לא?

נשמע מאד שאת בשליטה על המערכת וזה אחלה בשבילו.

הוא רוצה גם להגשים את עצמו כשאת בשקט ולא מתלוננת שקשה לך.

אבל לא זוכר שבעצם הילדים האלה הם שלו באותה מידה שהם שלך,

אז אולי את תקומי ותחליטי להתגייס? את גם יכולה.

איפה הוא רואה את עצמו שם?

ואולי העבודה היא שלך, לשקף נכון את זה שבעצם אין לך אחריות יותר ממנו והילדים והבית הם לא שלך יותר משהם שלו.

חושבת שהוא מנסה רק לקבל הכרה רגשית בקושי שלו

אבל יוצא לו קצת עקום כל התהליך

בפועל כרגע מעשית הוא מאוד מתחשב וממש לא ילך בכל מחיר ויבא לקראתי

אבל באמת הדרך היתה מפותלת מאוד

וגם עכשיו הוא עוד מופעל רגשית ממן מסכנות שהוא בכלל צריך להתמודד עם זה שזה לא הולך לו חלק כמו שהוא רואה אצל אחרים שזה מובן מאליו...

והוא מנסה לפתור את המסכנות בלבקש לגיטמציה רגשית למה שמרגיש

באמת קצת מאתגר

וגם משתדלת לא להעלב מדי מזה שהקושי שלי מקבל ביקורת במקום הערכה למאמצים

הוא אומר שמעריך

אבל  באמת

משהו פה עוד לא פתור

וזה באמת מורכב יותר כי עד המלחמה כל השנים.מעל עשור ומעולם לא הכרתי בו צדדים כאלה שביקורתיים כלפי..ובכללי חשבתי שהזוגיות שלי הכי מושלמת

גם עכשיו היא השתפרה המוןןן

אבל איזה דרך מטלטלת

קשה לי להסביר למה אני מרגישה שהמילואים שינו לי את כל החיים מקצה לקצה

גם כשהוא בבית

בתקופות כאלה של קושי, כל אחד רואה יותר את הקשיים שלו ופחות רואה את הקשיים של הזולת - במקרה הזה, הזולת זה גם בן/בת הזוג וגם אנשים אחרים במצב דומה, שנראה שאצלם הכול סבבה.

מה העניין?

העניין הוא שהקושי של האחר/ים שקוף, אבל לא לא קיים.

כמו שאצלכם לא בטוח שהסביבה רואה את הקושי, כך לא בטוח שאתם - ובדגש עליו, שהוא - לא רואה את הקושי שאצל האחרים, ואז הוא בטוח שרק אצלכם ככה.

זה יוצר מרמור, למה רק אצלי קשה ולכולם קל, ועצם המרמור מגדיל את הקושי האובייקטיבי שקיים.

מתוך מה שאני חוויתי, עצם ההכרה בזה שאני לא היחיד שקשה לו, עוזר להפחית מרמור ומקל על המשא.

ומעבר לזה, ברור שהזוגיות משלמת את מחיר השחיקה, את עם כל עול הבית לבד והדאגות והתחושה שהוא לא רואה אותך או לא יכול להכיל אותך, והוא עם ההרגשה שקשה לך יחד עם הקושי שלא לראות בית.

כלומר גם אם הוא פורח במילואים, המעברים בין הבית והעבודה למילואים ובחזרה, קשים לא פעם, וזה שוחק. זה בלי לדבר על חוויות קשות, קשיים פיזיים, רגשות אשמה, געגועים וכו' שיכולים להיות בהחלט גם אם טוב לו במילואים.

אין לי פתרונות קסם, כן חשוב להכיר בקושי, וכשאפשר, להשקיע בקשר, לראות את השני, ויחד עם זה להישאר קרובה לעצמך - להקל על עצמך במה שאפשר, להמשיך לשקף לו את מה שקשה לך כשאפשר (להסתיר את הקושי, לטווח הקצר זה מרגיע ולטווח הארוך זה מרחיק וממרמר יותר)

אז בן השלוש הוציא מהמגירה יצירה של מטריה שהוא הכין בגן.

בת - 2.5 אומרת לי: "אני גם רוצה להיות אמא"

אני: "את רוצה להיות אמא? ומי תהיה הילדה שלך"

היא: "את"

בן ה-5 אומר לקטנה: "כשתהיי גדולה את תהיי בגן שושי ואז את תהיי בגן רבקי (הגננות שהיו לו) ואז את תלמדי על עשרת הדיברות.

את יודעת מה זה עשרת הדיברות? זה דם, צפרדע, כינים.." 🤣🤣🤣🤣

וגם, כל פעם שהיא מבקשת ממנו משהו אז הוא אומר לה בנחת: "מה שכחת להגיד? תגידי ב-ב-ק-ש-ה"

הבת שלי (כמעט בת 4) יום אחד התחילה לדאוג מה יקרה כשגם היא תהיה אמא, כי אז יהיו בבית שלנו שתי אימהות וזה יהיה מוזר.

אז הסברתי לה כשהיא תהיה אמא היא כבר תגור בבית אחר. והיא נלחצה מזה ממש והתחילה לבכות, והזכירה לי שהבטחתי לה פעם שאני תמיד אהיה אמא שלה...

היא לא נרגעה עד שלא הבטחתי לה שגם כשהיא תהיה אמא בעצמה - אם היא תרצה היא תמיד יכולה לגור אצלנו...

הגדול שלי כל הזמן עושה חישובים מה יהיה כשהוא יהיה אבא ואז אבא (בעלי) יהיה סבא וסבא יהיה סבא רבא.

וכמה אבות וכמה סבים יהיו לנו בבית.

פעם אמר לי בשיא הרצינות: "את יודעת? כשאני אהיה סבא רבא אז אבא שלנו כבר ימות..."

לק"י

אולי בן הארבע.

אבל לא זוכרת מה זה היה בדיוק... נראה לי סביב זה שנהיה זקנים.

לאחד הקטנים 'נתקע' בראש שדברי תורה הם סביב דמותו של משה רבנו.

כך זכינו לאחרונה לשמוע בשולחן שבת

דברי תורה חדשניים:

משה רבנו בנה תיבה לפני המבול

ה' אמר למשה רבנו לך לך מארצך.. לארץ ישראל..

וכמה שאנחנו מתקנים- לא עוזר(;

הקטנה בת שנתיים וחצי שרה בתלהבות

מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אוהב את ההצגה.

יש לה המון בלי סוף.

יום אחד בת השמונה שלי אומרת עליה אמא מה זה היא לא מפסיקה לדבר,כל הזמן יש לה מה להגיד היא רק בת שנתיים זה לא נגמר לה?

ולי עובר בראש אויש יש לי עד מאה ועשרים לשמוע אותה🤦‍♀️

הכי כיף לראות את החיקויים של הקטנטנים

גם הקטנה שלנו (בת שנתיים וחודשיים) היום קפצה בגומי עם אחיה, ופתאום התחילה לספור! כמו שהם סופרים כשקופצים.

אבל משהו חמוד יותר:

ענדתי סיכה על הבגד בשבת, וכשהיא ישבה עליי היא הצביעה עליה ואמרה: "אמא."

אמרתי לה: "נכון, סיכה של אמא."

ואז היא הניחה יד על השיער שלה, ואמרה: "ש(יע)ר!"

כלומר, היא מכירה את המילה סיכה משיער... נהניתי מהקישור שעשתה, והסברתי לה שיש סיכה של בגד וסיכה של שיער... (ואז עם הגדולים יותר שהיו ליד התפלספתי על סוגים נוספים של סיכות, כמו סיכה משרדית וסיכת ביטחון...)

לק"י

הוא כבר נראה לי ילדון, ולא תינוק.

מבין עניין, מסרב לדברים שהוא לא רוצה, מתעקש על מה שכן...

מנסה להעיר אותי בבוקר:

הוא: את רוצה לקום בצהרים?

אני: לא

הוא: אז עכשיו בוקר. יאללה לקום!

בת ארבע וחצי משכנעת אותי במרץ תוך כדי השכבות:

את יודעת שאני כבר ישנה?

אני יודעת גם לדבר ולשבת כשאני ישנה.

אם אני צמאה אני יכולה לשבת אפילו שאני ישנה.

אל תגידי לי שוב לילה טוב כי כבר נרדמתי, שלא תעירי אותי.

בכיתה א, נוסע חתיכת נסיעה כל יום לבית ספר ונחשף שלטים של הבחירות על אוטובוסים:

את יודעת על מה הבחירות? כל נהג מנסה לשכנע את כולם שיבחרו בו שיהיה ראש ממשלה. לכן הם עושים שלטים, כדי שיבחרו בהם!

לק"י

ואומר לי, שכבר יש אור בחוץ וצריך לקום...

הלו!! לפעמים הזריחה בחמש😅

והבת שלך נשמעת פלפלית....

הבת 4.5 שלי ואני יוצאות מהבית בבוקר, ואני אומרת לה שאחרי הרכב הזה נחצה את הכביש. היא עונה לי ''אל תגידי לי מתי לחצות את הכביש. את מפריעה לי לישון''😂

ואז שאלנו על כל חיה איך קוראים לבת זוג שלה.

נמר- נמרה

כבש- כביסה

צבי-צביקה

🤣🤣

אם בת הזוג של הכבש זו הכביסה הוא מוזמן לבוא לקחת אותה מהסל והספה😉

יום אחד אספתי אותו ישר מהעבודה והן חיכו בבית עם בעלי.

אני מגיעה, והגדולה (5) שואלת אותי "איך הוא היה היום? מה אמרו עליו? כל פעם שאת אוספת אותו בלעדיי תגידי לי מה אמרו שאני אדע שהיה לו בסדר"

נסענו באוטו והיה בחדשות משהו על זיופים בקלפיות. אז הגדולה מסבירה לשניה "קלפיות זה כמו קלפי שהצבענו בבחירות. קלפי זה אחד וקלפיות זה הרבה"

מאיפה את יודעת את זה נשמה???

ואין לי משהו ספציפי, אבל אני נמסה כל פעם מזה שהשניה (בת 3) אומרת דברים, במיוחד כאלה שקשורים לגן, עם הבעה סופר רצינית ובעלת חשיבות על הפנים..

או שהיא הראתה לי היופ יצירה שהם עשו על בריאת העולם והיא מראה לי את היום החמישי ואומרת שביום החמישי נבראו הדגים והעופות והשרצים ואז מוסיפה "אבל לא היו מדבקות של שרצים להדביק"

הגדול, בן השלוש וחצי:

אבא, אבל מי עשה את ה'? איך הוא נהיה כשהיה תוהו ובוהו?

קורא לי השבוע בדחיפות מהשירותים-

אמא בואי מהר!! (היה לו שלשול השבוע, אז כבר התכוננתי לראות משו לא משמח)

אני מגיעה, הוא אומר, אני ממש צריך עזרה

אני לא מצליח להגיד שירותים ברבים🤣

אחכ גילה שגם מכנסיים מצטרפים לבעיה שלו...

ציירנו כבאי, והוא רצה לכתוב מטף כיבוי אש, אז אני כתבתי לו על דף אחר והוא העתיק

אני מגיעה אני רואה שהוא כתב מתף כיבוי אש

ואז הוא הסביר לי

אמא נכון מטף זה או עם ט או עם ת, אז את עשית עם ט אז אני עשיתי עם ת כדי שת' לא תרגיש בודדה

בן השנתיים

עובר ליד הסל כביסה וסוגר אותו, תוך כדי אומר לי בארשת חשיבות: אמא אני סוגר את זה כדי שלא יבואו הגויים ויסגרו את זה

וואו תודה בן מסור, הורדת וואחד דאגה מליבי

אמא את גאה באני? אני נכתב בספר של הצדיקים כי אני שמר על הידיים ולא מרביץ

השכבתי אותו לישון, והייתי מחוץ לחדר שלו, פתאום הוא התחיל לבכות ממש, הלכתי אליו ושאלתי אותו אוייי מה קרה? אז הוא אומר לי "אמא אני לא עצוב אני רק בוכה כדי שתבואי"

וגם חכמים ממש! כותב בגיל 3? ומדבר ככה יפה בגיל2? כיףףף

מלא נחתתת❣️

אז אין לי טיפים.

אם את מוצאת דרך, אז מעולה.

ואם לא- כדאי לדאוג לתנאים הכי נוחים להשכבה.

הילדים האחרים ישנים בחדר אחר?

אולי כדאי לצרף אותם לחדר אחד, ואז את יושבת ליד כולם ולא צריכה לגשת לילד אחר.

ובמשך היום, למצוא תעסוקה לילדים בזמן שאת משקיעה אותו.

ילדים...

ולא עוזרת תעסוקה, הם רוצים להיות לידי..

ורואה אותי

אם בילדים סביבו הןא לא נרדם

אולי מנגינה/שיר/סיפור?

נסיך

גמלתי השבוע מהנקה ולא מצליחים להרדים. רק בעגלה, עם נדנוד ורק עם מוזיקה...

שבגיל הזה צריכים מישהוא שישב לידם עד שנרדמים..אצלי גם בגיל יותר גדול עדיין מבקשים שנשב לידם בהרדמה..

לא חושבת שיש פתרון קסם..זה צורך רגשי של ילד..

לגבי טכנית עם עוד ילדים- אצלי בעלי כמעט כל הזמן איתי בהרדמות כך שזה עוזר. וגם כמו שאמרו, כל הילדים חוץ מהתינוק באותו חדר כך שאחד נמצא עם כולם

היו לנו תקופות ארוכות כאלה, שהיינו יושבים במסדרון בין החדרים של הילדים, ומספרים סיפורים ושרים שירים עד שנרדמים.

היום אנחנו עושים את זה רק לילדונת בת הארבע וחצי (זה כבר טקס קבוע מבחינתה, שבלעדיו היא כמעט לא מצליחה להירדם). מי שמאתגרת זו בת השנתיים, שסיפורים לא מעניינים אותה ושירים לא מספיק מרדימים אותה, והיא למדה לצאת מהמיטה, כך שלא עוזר לתת לה משחק במיטה... (הלילה עברנו סיוט כזה איתה - וזה עוד כשהיא לא ישנה בצהריים - פשןט היינו לידה והשכבנו אותה בכל פעם שהתרוממה, עד שבסוף נרדמה...)

וזה כשהגדולים יותר גם לרוב לא ממושמעים ונשארים במיטה

בקיצור, מבינה אותך מאוד, אבל לא רואה דרכים אחרות...

אולי אם מתאים לך מסך - לקטנה שלי לפעמים עוזר שאנחנו מפעילים לה במחשב ניגונים עם תמונות רקע, ואז היא מסתכלת על זה עד שנרדמת... (אבל גם זה לא תמיד עוזר)

של הילדים כן, אבל שלנו (ששם התינוק ישן) לא באותו מסדרון

אבל אם האחרים נרדמים בקלות, אז אולי באמת תשבו רק איתו?

בעלך נמצא בזמן הזה?

אבל כן הייתי מנסה בהדרגה קצת להתרחק ממנו.. לשבת לידו וללטף, אחכ לשבת אחוק יותר ממנו על כסא, אחכ לשבת ליד הדלת, אחכ להשכיב לחכות קצת. לצאת, אם צריך להכנס להיות עוד קצת ושוב לצאת..

אבל זה תהליך.

אם יש אפשרות שלפחות לכמה ימים בעלך יהיה בהשכבות כדי לצלוח את זה אולי זה יעזור.

ואם לא אז לנסות למצוא לכמה ימים איזה פתרון טכני של משחק שמעסיק את הגדולים עד שהקטן נרדם, או להשמיע להם ברמקול סיפורים/ שירים שיעסיקו אותם עד שתסיימי עפ הקטן

להיכנס, להשכיב ולצאת

יכול לקחת זמן אבל אישית בעיני זה שווהאת זה

גם טפשר להסביר לו

אמא בסלון שומרת עליך

בגיל הזה בכי זה לא תמוד פחד, יכול להיות גםכעס ותסכול על שלא מקבל את רצונו

עוד אפשרות זה להתרחק בהדרגה

אם עכשיו את יושבת ממש לידו כל יום תרחיקי את הכיסא עוד קצת, עד שיהיה מחוץ לדלת

ואז להעיר אותו מוקדם באותו הבוקר?

ככה יהיה עייף בצהריים

יש ילדים שזה מצליח איתם ויש ילדים שפחות..

אז הוא יהיה עוד יותר עייף

דווקא ניסיתי למשוך אותו קצת הערב, (מאותה מחשבה שאת אומרת) לא הצלחתי, לכן אני יותר דואגת על מחר.

אם לא יקדם ממש יחמיר את המצב

אם הוא יצליח לשרוד גם בלי לישון, או שמקסימום ירדם איפה שהוא במהלך האירוע, אז לא נורא.

אם הוא יהיה עייף ועצבני כל הזמן, אז פחות כדאי.

אפשר לנסות להשכיב אותו.

להסביר לי שכדאי לו לנוח כדי שיהיה לו כח לערב, אבל לקחת בחשבון שלא בטוח שהוא ישן.

אפשר גם לתת לו לנוח בלי להירשם, אולי זה קצת יעזור.

(גם שנ"צ לא בטוח ימנע את זה, אבל יקל)

כשאתם נוסעים לשבת בשבתות קיץ הוא מצליח להישאר ער בארוחה?

כדאי בכל מקרה להביא איתך עוד עגלה, שתוכלי להשכיב אותו לנוח באולם עצמו.

אם זה אירוע חתונה מדרגה ראשונה, כדאי אם אתם יכולים, להתפצל שבעלך יחזור קודם עם הקטנים ואת תהיי חופשיה בהמשך הערב להנות בלי לטפל במישהו ובלי להיות מוטרדת מהעייפות שלהם.

לגבי שנ"צ, אם הוא לא נרדם אפשר לשים לו פודקאסט עם סיפורים/ שירים רגועים ואז גם אם לא נרדם לפחות הוא ינוח ויהיה אסוף יותר בערב.

ולפעמים עצבני עד שהוא עובר את הגל של העייפות ואז מתאפס ונרדם ב12.

תודה על העצות!

אנחנו נביא כבר שתי עגלות, לתינוק ולקטן, אין לי עוד עגלה לבן 5, אבל הוא גם לא נכנס בעגלה, כן חשבתי להביא שמיכה בשבילו ולעטוף אותו באיזה פינה

או בעגלה של השני, אם הוא לא משתמש בה.

לפעמים האנדרנלין משחק תפקיד כפול

גם מפריע לשנצ וגם עוזר באירוע עצמו

מה שהייתי עושה זה מקלחת מוקדם

מנמיכה רעשים בבית

ובעיקר מורידה הילוך... גם אם לא ירדם לפחות ינוח

ולאירוע עצמו מביאה פיגמה

ודואגת שיהיה לו פינה נוחה לקרוס אם יצטרך

לידו עד שנרדם. לא לחשוב שהוא יצליח לבד בלי עזרה להשתיק את הרעשים באמצע היום ולישון. וזה באמת יכול לקחת 20/30 דקות.

אני יושבת ליד, מבקשת שקט ועצימת עיניים, ואומרת שאפשר להירדם גם באור, עובדה שבנסיעות מצליחים להירדם גם כשצהריים. ומקפידה שישכבו ויעצמו עיניים. אומרת שגם אם בסוף לא ירדם, הוא חייב לשכב לפחות חצי שעה בלי לזוז כל רגע. שימצא תנוחה שנוחה לו, ואם צריך להזיז אז למצוא משהו איר נוח אבל זהו, עכשיו להשקיט הכל ולנסות לתת לשינה לבוא. ואין מכ לבקש לקום לפני שעוברת חצי שעה, וגם אם זז הרבה אני אתחיל לספור את החצי שעה כשיפסיק לזוז. בעזרת ה' יצליח להירדם.

לקחת בחשבון שלפעמים קמים משנצ עצבניים, אז להכיל את זה ולנסות לעשות את המעבר בצורה נינוחה, אולי לתת לו שוקו ובסקויט או משהו אחר שזה פינוק בשבילו, או איזה פרק מתוכנית לראות, כדי להתאושש בצורה רגועה. ואם בסוף לא, אז תנסי אולי לחשוב איך שיהיה לו איך לשים ראש בארוע ואם צריך בשביל זה להביא משהו מהבית שיקל עליו.

משעה וחצי לפני שרוצים שישנו להחשיך את הבית בהדרגה ולעשות אמבטיה טובה.

יש לך מי שיהיה איתו בבית בבוקר? פשוט לא להעיר לגן . ואז יהיה פחות 'גמור' בלילה

מתקלחים לפני

מחשיכים חדר

שקט

ואם צריך שמים מוזיקה שהם נרדמים איתה- יש כמה ביוטיוב שהם רגילים, למשל נעימות חב''ד לתינוקות, מוזיקת הרפיה לפני השינה..

אם יש רעש בחדר פטפוטים, משתדלים להיות ליד לוודא שהם לא מדברים.

עוד משהו שעוזר- לומר לעצום עיניים ולנשום עמוק ולאט. זה מרפה את הגוף וגורם להם לשקוע לשינה..

אף פעם. אבל זה כן שווה לנסות.

מקלחת, להחשיך ושקט.

לא להרדים (שירדם כבררר ואוכל ללכת להתארגן)

אלא להרדם יחד.

לפני כמה שנים קיבלתי דרגה לא נכונה, כנראה היתה טעות בחישוב של ההכנסות.

כתבתי מכתב ערעור, וצירפתי את המסמכים הרלבנטיים. אני חושבת ששלחתי את הכל דרך העדכונט.

לפני זה ניסיתי ליצור איתם קשר טלפוני כדי להבין איך לערער, ואני חושבת שזה מה שבסוף אמרו לי לעשות. זה היה לפני כמה שנים, אז לא זוכרת בדיוק.

על תשפ"ו, בגלל זה שאלתי אם יש מישהי שהגישה השנה...

אלא פשוט צירפתי מסמכים עם מכתב הסבר.

תשפ"ו

אין לי השנה ילד במעון, אז לא ניסיתי השנה.

הלוואי שיקבלו את הערעור שלנו ובקרוב!

אם הצלחת אשמח שתסבירי איך🙏

יש לו יציאות סדירות? שללתם תולעים? הוא אוכל? אחרי האוכל הצרחות מחמירות או נרגעות או אותו דבר?

אין י רעיון, אבל אולי זה בכל זאת שיניים.

לפעמים יוצאות כמה בבת אחת, ואז זה הרבה יותר כואב מיציאה של שיניים בודדות (במיוחד כשיוצאות טוחנות).

1. לבדוק אם יש יציאות ואם הן מראות תקינות, לא בצבע שחור (עלול להחשיד על התפשלות מעי)

2. לבדוק אם יש שערה שחרוכה לו על אצבע/פין וכד'

3. לבדוק תולעים

4. לבדוק אם מזיז את 2 הידיים כראוי (לפעמים יוצא המפרק בכתף או במרפק וזה כאבים הזויים)

5. אם זה שיניים, אקמול אמור לעזור, לא חושבת שמדובר בזה

6. לבדוק שוב אוזניים (אצלנו במקרה דומה שהיה רק בשבוע שעבר ביום רביעי אחה"צ רופאה שללה אוזניים, בלילה היו צרחות הזויות והחום עלה, חמישי אחה"צ מלא הפרשות חריגות מהאוזן שהראו שנהיה נקב בעור התוף... ואז כמובן אנטביוטיקה וכו', הרופא טען לי שזה יכול להתפתח מהר מכלום לדלקת חריפה....)

7. חיבוק ענק ענק ענק

הייתי נוסע למיון. משהו כנראה כואב לו. וזה לא נשמע רק שיניים. משיניים לא בוכים כל היום למיטב זיכרוני.

תנסי מים חמים במקלחת לפעמים זה משחרר.

ואני לא יודעת באיזה שלב את אבל זה קצת מזכיר לי צירי לחץ 😅

היה לי ככה בערך בפתיחה 5-6.

בצירי לחץ הרגשתי לחץ אחר, מאין לחץ לדחוף החוצה..

איזה כיף נשמע שזה מתקרב.

לידה קלה ובידיים מלאות

נשמע כמו כניסת התינוק לאגן, שימי לב לא למשוך יותר מדי בבית

בבריאות ובידיים מלאות

הכל נעלם פשוט

ואני עצבנית כמו שור זועם כל היום צועקת

זה ככ מתסכל

תנסי אולי לצאת קצת היום, לנשום אויר/קפה ומאפה/נוף גשום

זה כבר ממש קרוב

והגוף שלך מאותת לך שהוא מתכונן

קחי בחשבון שזה עלול להיות בשבת ותתארגנו על מקום לילידם ותיק ארוז וכו'

לידה קלה, בבריאות, בשמחה ובשלווה

חיבוק ענק

כולם סביבי מדברות כמו דודות

ככה זה

כשיהיו לך צירים לא תתלבטי

אם ככה את נשמעת אין לך כלום

כאילו אני לידה ראשונה…

זה זמן שלא מדברים עם אנשים....

הלידה לא מגיעה כשהגוף מזהה סכנה

מסכנים הילדים…

יואו את עוד כאן? זהו אני אומרץ לך היום היום.

בסוף משהו צודק תמיד.

שיהיה בקלות.

מקווה בשבילךצשלא שבת.

ורק עצה קטנה, כי אני כמובן דוד כבידה ולא בחודש תשיעי, אז תברחי לחדר ואל תצעקי...

חחח תרגיעי! יואו! הכי עוזר להגיד לך את זה נכון? ידעתי.

אצלי זה לאאאאא יש לך זמןןןן

תודההההה איך כיף לשמועעעעעעע

ילדתי בערב שבת וזה היה חלומי.

גם רוצה כבר ללדת בע"ה!!! ונהייתי עצבנית ואז אומרים לי - תרגעי שלא תלכי עצבנית ללדת. תןדה חברים. עזרתם😅

בשבת לא היה משו, צירון פה צירון שם

אבל עכשיו בניגוב אני דיי בטוחה שיצא הפקק הרירי (כמו גוש עם פס דק חום כזה כהה וג'לטיני)

לידות קודמות זה לא היה

רק בלידה אחת לקח שבועיים מאז שיתא עד הלידה

ובלידה אחרת באותו הלילה 🙂

מקווה בשבילך שהלילה זה הלילה..

בשעה טובה ובקלות ❤️

הוא יכול לצאת עד שבועיים לפני הלידה.

לי יצא יומיים לפני הלידה ורוב הסיפורים ששמעתי על כאלה שיצא להם זה היה די קרוב ללידה. אז מקווה בשבילך

בלידה הראשונה יצא לי הפקק ואחרי 9 שעות הילד היה בחוץ

תלוי איזה שבוע את גם