~6~
"קוף מעופף?" הזדעקה סופי, "סתם קוף מעופף?"
"את לא סתם קוף מעופף," ניסתה סקיי להרגיע אותה, "את הקוף המעופף הראשי, את המפקד!"
"אבל אני לא רוצה להיות קוף מעופף!" קראה סופי, "אפילו אין להם הרבה טקטס!"
"אצלנו דווקא יש להם." קבעה סקיי, ותחבה ליד של סופי תסריט.
"זה התסריט שלך," אמרה, "תתחילי להתאמן, ותיראי שזה תפקיד שתפור עליך."
"מה שתגידי." הפטירה סופי ביובש, והלכה לדרכה, בעוד סקיי עדיין חלקת תסריטים לשחקנים.
"היא ממש רגשנית בקשר לזה," אמרה סטפני לסקיי כאשר קיבלה ממנה את התסריט שלה, "אני משחקת את המכשפה הרעה מהמזרח, ואני לא מתלוננת."
"אבל אני מבינה אותה," אמרה אריאנה שנעמדה מאחוריהם, "היא ממש רצתה לקבל את דורותי, אבל במקום היא קיבלה קוף מעופף, אז היא מאוכזבת. לא קרה כלום."
"מי קיבלה את דורותי?" שאלה סטפני.
אריאנה הצביעה אל מאחורי כתפה.
ילדה גבוהה ומחוייכת עברה שם ונופפה לכולם.
"ג'סיקה ראלין." סיננה סטפני בכעס, "אני מתעבת את הילדה הזאת."
"היא חייבת תמיד להיות טובה בהכל." אמרה אריאנה.
"גם בזה," משכה סקיי בכתפיה, "מסתבר. אבל היא כנראה הייתה באמת הכי טובה."
"את צודקת." אמרה אריאנה והשפילה ראשה.
"בואו נלך לדבר עם סופי." הציעה סטפני, והשלוש חזרו אף הן לחדרן.
*****
"סנואו דיווידס." קראה ג'יין מפתח החדר.
סנואו הביטה בחברותיה. הן היו כועסות מאוד.
"מה קרה?" שאלה סנואו, "עשיתי משהו?"
"המון דברים." אמרה יסמין.
היא ניגשה אליה ושלפה את הפלאפון של ג'ולי.
"מה זה?" שאלה סנואו.
"תגידי לנו את." הייתה זאת ג'יין.
יסמין הפעילה את הסרטון הראשון, שבו סנואו מחטטת בדברי חברותיה.
"אני לא עשיתי את זה!" גוננה סנואו.
"אלא מי?" שאלה אריאל, היא נשמעה יותר פגועה מכועסת.
"אני… אני לא יודעת…" גמגמה סנואו, "נשבעת לכם שאני לא עשיתי שום דבר כזה!"
"ומה עם זה?" שאלה יסמין, והפעילה את הסרטון השני.
"הן ממש בלתי נסבלות!" קראה סנואו מהפלאפון, "אני לא יכולה להיות בחברתן יותר!"
"איזה כיף זה ללכלך על החברות הכי טובות שלך." אמרה ג'יין בקול עוקצני.
"אבל…" התחילה סנואו להסביר.
"לא אבל!" קראה יסמין, "את לכלכת עלינו, את חיטטת לנו בפרטים האישיים, ואנחנו בסך-הכל ניסינו להיות נחמדות אליך, לעזור לך להתאקלם, וזה מה שאנחנו מקבלות בתמורה?!"
"אני…" התחילה סנואו בשנית.
"וזה שלא גילית לנו על עברך?" המשיכה יסמין, ונופפה בדף שג'ולי הביאה להן.
"חמישה תיקים פליליים?!" הזדעקה סנואו, "גניבות ופריצות לרכבים? אני נשבעת שבחיים לא עשיתי דבר כזה!"
"והסרטונים?" שאלה ג'יין.
"אני לא חיטטתי לכן בדברים האישיים! נשבעת לכן!" קראה סנואו, שהייתה על סף בכי.
"את יודעת מה?" הציעה ג'יין, "אנחנו עכשיו הולכות לאשלי, שתבדוק את הדברים האלה, ותגיד אם הם מזויפים, או לא."
"רעיון טוב." אמרה אריאל, "בואי סנואו."
*****
"יומן טיסה, יום ראשון." דיברה הולד מתוך המסך, "היום היינו במוזיאון הלובר. היה נורא כיף. המבנה העצום הזה של הפירמידה נראה יפה יותר מקרוב. כמובן שהלכנו גם לראות את 'המונה ליזה' וזה כל-כך יפה. כמובן שאני מצרפת תמונות מהטיול. אחרי המוזיאון הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה, ותנחשו את מי פגשנו שם? את גריזמן, דמבלה ופוגבה. הם פשוט ישבו שם לאכול. כמובן שעשינו איתם סלפי מיד, אני אשלח גם את זה. מקווה שכיף לכן בבית היתומים, כמובן כמה שאפשר להיות כיף. אוהבת אתכן ומתגעגת. נשיקות."
"איזה כיף לה!" קראה לונה כאשר הן עברו על התמונות, "גם אני רוצה לטוס לצרפת!"
"תפרגני לה." אמרה סייליני.
"אני כותבת לה להביא מזכרות." אמרה מאי.
"אם היא לא מביאה," צחקה לונה, "אני לא יודעת מה אני אעשה לה."
"לפחות היא מקבלת זמן איכות עם אמא שלה ואח שלה." נאנחה מאי.
"אתן חושבות שהיא תלך איתם?" שאלה סייליני.
"מה זאת אומרת?" שאלה לונה.
"את יודעת," הסבירה סייליני, "זאת אמא שלה, אולי היא תרצה שהולד תבוא לגור איתן."
"אני לא חושבת שהולד רוצה." אמרה מאי.
"למה לא?" שאלה לונה.
"ראית איך היא התעצבנה עליה, על כל מה שקרה." ענתה מאי.
"וחוץ מזה," הוסיפה סייליני, "לא נראה לי שהיא מוכנה לעזוב את המקום, ואותנו."
"את מפרגנת לעצמך יותר מדי." חייכה לונה.
"היי, אני חברה טובה, לא?" חייכה גם סייליני.
"בואו נחזיר לה תשובה." אמרה מאי, "אני אפתח את המצלמה, נעשה סלפי."
מאי הוציאה את הפלאפון שלה והוציאה את המצלמה.
"מוכנות?" שאלה, "שלוש, ארבע, ו.. אקשן!"
"היי הולד!" התחילה סייליני, "אנחנו ממש מתגעגעות אליך!"
"איזה כיף לך שאת בצרפת!" אמרה לונה.
"תודה על התמונות מהלובר," אמרה מאי, "וברור לך שאת מביאה מזכרות, נכון?"
"היא מתכוונת למתנות." הסבירה סייליני.
"נשיקות בחזרה." אמרה לונה.
"אוהבות אותך." אמרו כולן ביחד.
"ביי." חתמה מאי, עצרה את הסרטון, ושלחה אותו להולד.
התגובה לא איחרה לבוא.
'היי,' כתבה הולד, 'תודה על הסרטון, גם אני מתגעגעת, וברור שאני מביאה לכן מזכרות. רק תגידו מה אתן רוצות.'
"הולד שואלת מה אנחנו רוצות למזכרת." יידעה מאי את חברותיה.
"להיות בצרפת." אמרה לונה.
"אני כותבת לה שתביא משהו של נבחרת צרפת." אמרה מאי.
'תביאי משהו של נבחרת צרפת.' כתבה לה מאי.
'יש.' כתבה הולד, וצירפה תמונה של ארבע חולצות של הנבחרה עם השמות שלהן.
'זה עם המספר שלכן בנבחרת,' כתבה הולד, 'ויש על כל אחת חתימה של גריזמן, דמבלה ופוגבה.'
'תודה לך.' כתבה לה חזרה מאי, וצירפה אימוג'י מאושר, ועוד אימוג'י של לב, ומיד עדכנה את חברותיה בדבר.
"עכשיו יש לנו במה לנופף באימונים." צחקה סילייני.
"מה השעה?" שאלה לונה.
"15:45" ענתה מאי.
"יש אימון עוד רבע שעה," אמרה לונה, "צריך להתארגן."
*****
"אשלי!" נכנסו הבנות בריצה.
"מה קרה?" שאלה אשלי מכיסאה, "מצאתן קצה חוט?"
"לא," התנשמה ג'יין, "אבל זה משהו לא פחות חשוב."
"מה קרה?" עכשיו נשמעה אשלי סקרנית.
"אני, ג'יין ואריאל דיברנו עם ג'ולי, ילדה מהשכבה שלנו," התחילה יסמין, "והיא הראתה לנו את זה."
היא הביאה לאשלי את הדף.
"וכאילו שזה לא מספיק," המשיכה ג'יין, "היא גם הראתה לנו את זה." היא הביאה לה גם את הפלאפון עם הסרטונים.
"5 תיקים פליליים לסנואו?" נדהמה אשלי, "משהו כאן לא נשמעה לי הגיוני."
היא פתחה את המחשב, ונכנסה לתיק של סנואו בבית היתומים.
"לא כתוב כאן שום דבר על תיקים פליליים." היא אמרה.
"ומה עם העירייה?" שאלה יסמין.
אשלי פתחה את התיק שלה בעירייה: "גם פה כלום." אמרה.
"ומה לגבי הסרטונים?" שאלה ג'יין והפעילה את סרטון הגניבה.
"זה מזויף." קבעה אשלי.
"ולמה את אומרת את זה?" שאלה יסמין בחשדנות.
"יש שם שעון," הסבירה אשלי, "על השעון הזה יש שעה. מה השעה שם?"
"12:43." אמרה אריאל.
"בואו נעשה זום." אמרה אשלי. היא הקפיאה את התמונה ועשתה זום-אין לכיוון השעון.
"מה התאריך שכתוב שם?" שאלה אשלי את הבנות.
"העשרים ושלושה באפריל…" אמרה ג'יין לאט, כנדהמת, "2020."
"ג'ולי סתם רימתה אתכן." אמרה אשלי.
"ומה עם הסרטון השני?" התעקשה יסמין.
אשלי הפעילה את הסרטון השני.
"לזה באמת אין לי הסבר." נכנעה אשלי.
"לי יש," פסעה סנואו צעד אחד קדימה, "זאת," היא הצביעה על הנערה איתה דיברה, "בת-דודה שלי. וזה היה אחרי שרבתי עם האחיות שלי."
"אז מה שאת אומרת…" התחילה אריאל.
"זה לא אתן," אישרה סנואו, "דיברתי על האחיות שלי."
"אוף!" קראה ג'יין, "ג'ולי סתם ניסתה להסיט אותנו נגדך!"
"סליחה סנואו," אמרה יסמין, "טעינו בגדול."
"אבל איך היא זייפה את הסרטון של הגניבה?" שאלה אריאל, "זה בוודאות החדר שלנו, בוודאות התיקים שלנו, וזו סנואו."
"אני יודעת!" קראה ג'יין, "זוכרות שג'ולי נרשמה לחוג אנימציה שנה שעברה?"
"את אומרת שזה אנימציה?" שאלה אשלי, היא לא נראתה משוכנעת.
"כן," הסכימה איתה סנואו, "אין מצב שהיא יכולה לעשות אנימציה ברמה כזו תוך שנה."
"אז מה אתן מציעות?" שאלה ג'יין.
"את זה." אמרה אשלי, היא פתחה במסך המחשב תמונה של אדם עם מין מסכה כחולה ווירטואלית על הפנים.
"זה דִיפּ פֵייק. טכניקה לסינתזה של דימוי אנושי המבוססת על בינה מלאכותית, שמשמשת לשילוב והטמעה של תמונות וסרטונים קיימים על גבי תמונות מקור או קטעי וידאו בטכניקת למידת מכונה המכונה רשת אדברסרית גנרית." כשראתה את המבטים המבולבלים על פניהן של הבנות היא הוסיפה, "או בקיצור, את לוקחת תמונה או סרטון של מישהו, ומצלמת את עצמך עושה משהו אחר. התוכנה מנתחת את תנועות הפנים והגוף של הדמות ושלך, ומלבישה את התנועות שלך על הדמות."
"עכשיו כשאני חושבת על זה," אמרה יסמין, "נדמה לי שג'ולי קיבלה משהו כזה שנה שעברה. "
"אז הכל ברור עכשיו…" אמרה אריאל.
"כן," הסכימה סנואו, "אבל למה שג'ולי תסיט אתכן נגדי?"
"את צוחקת, נכון?" שאלה ג'יין, כאילו שהשאלה של סנואו היא השאלה הכי מטופשת שנשאלה אי פעם.
"ג'ולי הייתה איתנו בחדר שנה שעברה." הסבירה אריאל, "ואני חושבת שהיא די מרגישה שהחלפנו אותה."
"ולא רק זה," המשיכה יסמין, "מאז שאת באת לכאן, הכל הולך לך ולאחיות שלך. את מתאקלמת כאן מהר, ומצטרפת לצוות שלנו, ומאי הופכת בין רגע לכוכבת קבוצת הכדורגל של בית היתומים. אני לגמרי מבינה אותה."
"אם ככה," אמרה סנואו, "אז נראה לי שאני פורשת מהצוות."
"מה? למה?" התפלאה אריאל, "אנחנו צריכות אותך…"
"תחשבי על זה," אמרה סנואו, "כנראה שלא רק ג'ולי שמה לב לזה שהכל מצליח לנו, וכנראה שלא רק היא מקנאת. אני בטוחה שלפחות חצי מבית היתומים פתחו חזית נגדי ונגד האחיות שלי. אז אני חושבת שאני צריכה להוריד פרופיל לבינתיים."
"אבל את יכולה לפחות לעזור לנו מאחורי הקלעים?" שאלה ג'יין, "לעזור לנו לחשוב ולחקור, אבל לא להיות בפרונט. כי אנחנו ממש ממש צריכות אותך איתנו."
"בסדר." אמרה סנואו, "מסכימה."
"סליחה על מקודם." אמרה יסמין.
"זה בסדר." חייכה סנואו, "זה לא אשמתכן."
"אחרי שהכל הסתדר," אמרה אשלי, "יש לנו עוד דברים לחקור!"
*****
"איך לא קיבלתי את דורותי?" שאלה סופי, מתוסכלת.
"לא תמיד הכל הולך בחיים," אמרה לה אריאנה, "כנראה הג'סיקה הזאת הייתה יותר טובה."
"אני אגיד לך משפט שמלווה אותי כל החיים," אמרה סקיי, "החיים לא פיירים, כדאי שתתרגלי."
"זה לא ממש עוזר." סיננה סופי.
"תראי, סופי," התיישבה לידה סטפני, "לפעמים לא מקבלים מה שרוצים בחיים, אבל לפחות יש לך תפקיד, ויש לך טקסט. והמון. אז תתחילי להתאמן על הטקסט שלך, לעזאזל, ותעשי את מנהיג הקופים המעופפים הכי טוב אי-פעם!"
"אני יכולה להיות מנהיגת הקופים המעופפים?" שאלה סופי את סקיי.
"בסדר," משכה סקיי בכתפיה, "אבל את צריכה גם להגיד את זה למיס קרייג'."
"אני אגיד לה אחר-כך," אמרה סופי, "עכשיו אני צריכה להתאמן."
*****
"הנה היא!" קראה לונה.
לונה, סייליני, מאי ומיסיס דאדילין התקדמו לעבר המטוס.
"הולד!" קראה סייליני.
"הולד, אנחנו כאן!" קראה מאי.
הולד הפנתה את ראשה לעברן.
כשראתה אותן היא עברה את המחסום ורצה לעברן.
"התגעגעתי אליכן ממש!" קראה הולד, וחיבקה את שלושתן ביחד, ואז את כל אחת בנפרד.
"גם אנחנו אליך." אמרה לונה.
הולד הגישה להן שקית. "זה בשבילכן." אמרה, "יש לי עוד כמה דברים, אני אשים אותם בחדר."
מאי לקחה ממנה את השקית.
"זה החולצות!" קראה, "תודה!"
היא הוציאה את החולצות וחילקה אחת לכל אחת.
"הולד," אמרה מאי והגישה להולד את חולצתה, "את ראשונה."
"עכשיו לונה." אמרה מאי והביאה ללונה את החולצה שלה, "וסייליני."
"ועכשיו שלי." אמרה ולקחה את חולצתה.
"אני מתה לראות את הפרצוף של שאר הקבוצה כשנבוא עם החולצות!" צחקה לונה.
"והן עוד חתומות!" קראה סייליני, וחיבקה את הולד, "תודה."
במקביל, ניגשה אמה של הולד למיסיס דאדילין.
"אני צריכה לדבר איתך." אמרה למיסיס דאדילין.
השתיים התרחקו מעט  מהבנות וראסטי.
"חשבתי על זה," התחילה אמה של הולד, "אני רוצה שהולד תבוא לגור איתנו. אבל אני לא יודעת איך היא תגיב לזה, שהיא צריכה לעזוב את החברות ואת בית היתומים."
"אני חולקת עליך בעניין זה," אמרה מיסיס דאדילין, "הולד צריכה להישאר בבית היתומים. היא גדלה אצלנו. היא מכירה את המקום טוב מאוד, ואני באמת חושבת שהיא לא רוצה לעזוב. אני שבשביל הולד בית היתומים יהיה כמו פנימייה. היא תהיה שם למשך השבוע, ובסוף השבוע היא תבוא הביתה, מקובל?"
"מצידי כן." אמרה אמה של הולד, "אבל צריך לשאול אותה."
"הולד," פנתה אליה מיסיס דאדילין, "אני ואימך חשבנו שאת תהיי אצלנו במשך השבוע ובסוף השבוע תבואי הביתה, לאמא שלך ולאחיך. מה את אומרת?"
"בסדר." אמרה הולד.

רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...

הם סיפורי חסדך...

הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...

כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"

בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...

אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...

סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...

בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...

ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...

אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."

ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...

ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...

בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...

ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...

זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...

וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...

אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...

יום שישי בצהריים בסופר השכונתי, צריך להשלים את מה ששוכחים קבוע

דחוק וצפוף כמו ערב חג

כולם בריצה, עינים ברשימות

ידיים חוטפות הכל מהמדף.

ליד המקרר של הגבינות עומד איש מבוגר

לובש חליפה ישנה מכופתרת, יש לו את הסגנון שלו.

הפוך לגמרי מכל הג'ינס, הטיץ והכפכפים שמסביב.

הוא מחזיק ביד קופסת קוטג' קטנה

מסתכל עליה מרוכז

מסובב אותה בוחן אותה

קורא אותה כאילו זה מכתב אהבה ישן.

בודק את התחתית מחפש עוד כיתוב בפינה חבויה.

כולם עוקפים אותו, נתקעים בו, מימין משמאל

הוא לא זז, עומד עם העגלה הקטנה שלו.

בסוף הוא ניגש לסדרן, נער עם אזניות

אומר לו

'סליחה, אתה יודע אם שינו משהו בעטיפה?

הפסים תמיד היו ככה והבית כל כך קטן?'

העובד מסתכל עליו כאילו הוא הגיע עכשיו מעולם אחר ועונה

'אחי זה קוטג' מה זה משנה?'

מחזיר אזניה וחוזר לעבוד.

הזקן לא נעלב הוא מחזיר את הקוטג' למקרר

באיטיות

מניח אותו עם הפנים קדימה

מסדר אותו

מסדר את החליפה

משאיר עגלה ריקה ויוצא מהחנות בלי לקנות כלום.

בלי להסתכל אחורה

לשמש של יום שישי

(כתבתי עוד פסקה, חשבתי לסגור את זה אבל מפה כל אחד ישלים לעצמו)

מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.

///

בבית הכנסת "תפילת השם"

אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה

בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)

אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב

או... תפילת חמישה־עשר?

מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד

משהו עם אהבה.

והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש

ואהבת – אהבתי

את – אתכם

ה' – אמר ה'

א־ל אמונה

המאמין בעולם ובאהבה

אנא

עזור לנו להאמין בעצמנו

ובאהבה בכלל.

יהההה!! תשעה באב הגיע רבותיי!! הנה השחקנים שלנו עולים למגרש, הנהונים, וקדימה, החזן ניגש... אוקיי החזן מורח את ערבית בעצב הנכון, איזה משחק זה עומד להיות!!

שימו לב לאדון משמאל, בשולחן הקידמי!!! אני אומר לכם, הוא עוד יפתיע במשחק הזה! והנה- מתחילים!!! שליח הציבור מתחיל פרק א'!! ו... איזה תזמון מושלם!!! מר חיים כהן, האדון משמאל, פורץ בבכי בדיוק במילים "בכה תבכה בלילה"!!! איזה יופי של מהלך פתיחה!!! רגע רגע! רבותיי!!! יש לנו פייט!!! שתי שולחנות מאחורי מר חיים, אנחנו כבר בפסוק ה', ומר שלום ממרר בבכי קורע לב!!! מר חיים מלכסן מבט, שימו לב רבותיי!!!! עומדת להיות פה התנגשות!!!! כן כן כן כן!!!! מר חיים עוקף אותו בסיבוב, איזו יללה מסמרת שיער!!! כן, חיים, כן!!! איזה יופי אתה בוכה על החורבן!!!

בינתיים באגף הימני קורה משהו מעניין, נראה שהאדון בן ציון מתכונן לקראת פרק ב'!! והנה הוא מצטרף לקרב!!!! שכנו לספסל האדון ברוך מקנח את אפו ברעם שכזה!!! אחח, איך הוא חש את צער השכינה!!!!

באגף האחורי בחורי הישיבה מפתיעים!!! "בתולותי ובחורי נפלו בחרב" והבחורים פה נותנים יופי של צווחות, ממש כתיישים בדרך לשחיטה!!! איזה יופי של משחק!!!!

עכשיו תור הרב!!! שימו לב לזה!!! "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" אנחנו בפרק ג', ו... יואוווו!!!! איזה מהלך!!! איזו יללה שוברת לבבות!!! הוא התחיל בתרועה, וחתך לשברים תקיעה תרועה!!! הנה הוא גורף שריקות ומחיאות כפיים מהקהל!!! איזה יופי של בכי!!!!

יללות הבכי גוברות, אנחנו קרובים לשלב הגמר!! פרק אחרון רבותיי!! מר ברוך כבר טובע בדמעותיו, שלום מתגלגל על הרצפה בבכי, והרב!! הרב בוטש ברצפה וגרביו מתמלאים חורים! ותראו את זה! הבחורים באגף האחורי יחפים, כמה מהם הגדילו לעשות ושמו עפר על ראשם!!! איזה משחק מדהיםם!!! אנחנו קרובים לשריקת הסיום, ו- רגע! מי זה שם?! באגף האחורי?! תראו אותו, יושב על כיסא, כאילו לא תשעה באב היום!!! ו- לא יאומן!!!! החצוף הזה לומד תורה!!! בושה וחרפה!!! רגע, הוא אומר משהו, תנו לשמוע...

אוקיי קבלנו דיווח שזהו אוהד שפרץ למגרש, הוא יושב בהפגנתיות על כיסא ולומד תורה, מהאוהד נמסר "די לבכות, בואו לבנות". אבטחה, תוציאו לי אותו בבקשה. יופי, תודה.

ועוד רגע נכריז על המנצח, וזה--- גברת שוורץ!!!!!!! עם יללות מקפיאות דם מעזרת הנשים!!!! איזה יופי, היא ניצלה רגע של בלבול והרטיטה את כל בית הכנסת!!! יש לנו מנצחת!!!!

אנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה, אל דאגה, תוכלו להוכיח את עצמכם במונדיאל הבא! הכינו את הדמעות!

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

נבעים בגבול שדה השעורה

נחלים שרופים

שוקולד ואפר

מתיקות ואבל

קפה מרדים.

והחיבוק הזה

בנהרות הלֶתת

עוטף אותי בערפל אוהב

שַן, לנצח שָן.

בזרה"ק

אני העבד ניצב מנגד.

אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,

אנחנו ניצבים מנגד.

ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,

ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.

ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?

כשאני העבד!!

רחם.

זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.

זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.

זה מתחיל, צעק רב פקד.

זה נגמר, מלמל תושב.

טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.

"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.

ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".

הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.

ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".

שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.

"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה.  גוררים אותי החוצה. נגמר.

נגמר, בוכה תושב.

נגמר, מדווח רב פקד.

נגמר, מאשר רמטכ"ל.

נגמר? חושב ראש ממשלה.