~6~
"קוף מעופף?" הזדעקה סופי, "סתם קוף מעופף?"
"את לא סתם קוף מעופף," ניסתה סקיי להרגיע אותה, "את הקוף המעופף הראשי, את המפקד!"
"אבל אני לא רוצה להיות קוף מעופף!" קראה סופי, "אפילו אין להם הרבה טקטס!"
"אצלנו דווקא יש להם." קבעה סקיי, ותחבה ליד של סופי תסריט.
"זה התסריט שלך," אמרה, "תתחילי להתאמן, ותיראי שזה תפקיד שתפור עליך."
"מה שתגידי." הפטירה סופי ביובש, והלכה לדרכה, בעוד סקיי עדיין חלקת תסריטים לשחקנים.
"היא ממש רגשנית בקשר לזה," אמרה סטפני לסקיי כאשר קיבלה ממנה את התסריט שלה, "אני משחקת את המכשפה הרעה מהמזרח, ואני לא מתלוננת."
"אבל אני מבינה אותה," אמרה אריאנה שנעמדה מאחוריהם, "היא ממש רצתה לקבל את דורותי, אבל במקום היא קיבלה קוף מעופף, אז היא מאוכזבת. לא קרה כלום."
"מי קיבלה את דורותי?" שאלה סטפני.
אריאנה הצביעה אל מאחורי כתפה.
ילדה גבוהה ומחוייכת עברה שם ונופפה לכולם.
"ג'סיקה ראלין." סיננה סטפני בכעס, "אני מתעבת את הילדה הזאת."
"היא חייבת תמיד להיות טובה בהכל." אמרה אריאנה.
"גם בזה," משכה סקיי בכתפיה, "מסתבר. אבל היא כנראה הייתה באמת הכי טובה."
"את צודקת." אמרה אריאנה והשפילה ראשה.
"בואו נלך לדבר עם סופי." הציעה סטפני, והשלוש חזרו אף הן לחדרן.
*****
"סנואו דיווידס." קראה ג'יין מפתח החדר.
סנואו הביטה בחברותיה. הן היו כועסות מאוד.
"מה קרה?" שאלה סנואו, "עשיתי משהו?"
"המון דברים." אמרה יסמין.
היא ניגשה אליה ושלפה את הפלאפון של ג'ולי.
"מה זה?" שאלה סנואו.
"תגידי לנו את." הייתה זאת ג'יין.
יסמין הפעילה את הסרטון הראשון, שבו סנואו מחטטת בדברי חברותיה.
"אני לא עשיתי את זה!" גוננה סנואו.
"אלא מי?" שאלה אריאל, היא נשמעה יותר פגועה מכועסת.
"אני… אני לא יודעת…" גמגמה סנואו, "נשבעת לכם שאני לא עשיתי שום דבר כזה!"
"ומה עם זה?" שאלה יסמין, והפעילה את הסרטון השני.
"הן ממש בלתי נסבלות!" קראה סנואו מהפלאפון, "אני לא יכולה להיות בחברתן יותר!"
"איזה כיף זה ללכלך על החברות הכי טובות שלך." אמרה ג'יין בקול עוקצני.
"אבל…" התחילה סנואו להסביר.
"לא אבל!" קראה יסמין, "את לכלכת עלינו, את חיטטת לנו בפרטים האישיים, ואנחנו בסך-הכל ניסינו להיות נחמדות אליך, לעזור לך להתאקלם, וזה מה שאנחנו מקבלות בתמורה?!"
"אני…" התחילה סנואו בשנית.
"וזה שלא גילית לנו על עברך?" המשיכה יסמין, ונופפה בדף שג'ולי הביאה להן.
"חמישה תיקים פליליים?!" הזדעקה סנואו, "גניבות ופריצות לרכבים? אני נשבעת שבחיים לא עשיתי דבר כזה!"
"והסרטונים?" שאלה ג'יין.
"אני לא חיטטתי לכן בדברים האישיים! נשבעת לכן!" קראה סנואו, שהייתה על סף בכי.
"את יודעת מה?" הציעה ג'יין, "אנחנו עכשיו הולכות לאשלי, שתבדוק את הדברים האלה, ותגיד אם הם מזויפים, או לא."
"רעיון טוב." אמרה אריאל, "בואי סנואו."
*****
"יומן טיסה, יום ראשון." דיברה הולד מתוך המסך, "היום היינו במוזיאון הלובר. היה נורא כיף. המבנה העצום הזה של הפירמידה נראה יפה יותר מקרוב. כמובן שהלכנו גם לראות את 'המונה ליזה' וזה כל-כך יפה. כמובן שאני מצרפת תמונות מהטיול. אחרי המוזיאון הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה, ותנחשו את מי פגשנו שם? את גריזמן, דמבלה ופוגבה. הם פשוט ישבו שם לאכול. כמובן שעשינו איתם סלפי מיד, אני אשלח גם את זה. מקווה שכיף לכן בבית היתומים, כמובן כמה שאפשר להיות כיף. אוהבת אתכן ומתגעגת. נשיקות."
"איזה כיף לה!" קראה לונה כאשר הן עברו על התמונות, "גם אני רוצה לטוס לצרפת!"
"תפרגני לה." אמרה סייליני.
"אני כותבת לה להביא מזכרות." אמרה מאי.
"אם היא לא מביאה," צחקה לונה, "אני לא יודעת מה אני אעשה לה."
"לפחות היא מקבלת זמן איכות עם אמא שלה ואח שלה." נאנחה מאי.
"אתן חושבות שהיא תלך איתם?" שאלה סייליני.
"מה זאת אומרת?" שאלה לונה.
"את יודעת," הסבירה סייליני, "זאת אמא שלה, אולי היא תרצה שהולד תבוא לגור איתן."
"אני לא חושבת שהולד רוצה." אמרה מאי.
"למה לא?" שאלה לונה.
"ראית איך היא התעצבנה עליה, על כל מה שקרה." ענתה מאי.
"וחוץ מזה," הוסיפה סייליני, "לא נראה לי שהיא מוכנה לעזוב את המקום, ואותנו."
"את מפרגנת לעצמך יותר מדי." חייכה לונה.
"היי, אני חברה טובה, לא?" חייכה גם סייליני.
"בואו נחזיר לה תשובה." אמרה מאי, "אני אפתח את המצלמה, נעשה סלפי."
מאי הוציאה את הפלאפון שלה והוציאה את המצלמה.
"מוכנות?" שאלה, "שלוש, ארבע, ו.. אקשן!"
"היי הולד!" התחילה סייליני, "אנחנו ממש מתגעגעות אליך!"
"איזה כיף לך שאת בצרפת!" אמרה לונה.
"תודה על התמונות מהלובר," אמרה מאי, "וברור לך שאת מביאה מזכרות, נכון?"
"היא מתכוונת למתנות." הסבירה סייליני.
"נשיקות בחזרה." אמרה לונה.
"אוהבות אותך." אמרו כולן ביחד.
"ביי." חתמה מאי, עצרה את הסרטון, ושלחה אותו להולד.
התגובה לא איחרה לבוא.
'היי,' כתבה הולד, 'תודה על הסרטון, גם אני מתגעגעת, וברור שאני מביאה לכן מזכרות. רק תגידו מה אתן רוצות.'
"הולד שואלת מה אנחנו רוצות למזכרת." יידעה מאי את חברותיה.
"להיות בצרפת." אמרה לונה.
"אני כותבת לה שתביא משהו של נבחרת צרפת." אמרה מאי.
'תביאי משהו של נבחרת צרפת.' כתבה לה מאי.
'יש.' כתבה הולד, וצירפה תמונה של ארבע חולצות של הנבחרה עם השמות שלהן.
'זה עם המספר שלכן בנבחרת,' כתבה הולד, 'ויש על כל אחת חתימה של גריזמן, דמבלה ופוגבה.'
'תודה לך.' כתבה לה חזרה מאי, וצירפה אימוג'י מאושר, ועוד אימוג'י של לב, ומיד עדכנה את חברותיה בדבר.
"עכשיו יש לנו במה לנופף באימונים." צחקה סילייני.
"מה השעה?" שאלה לונה.
"15:45" ענתה מאי.
"יש אימון עוד רבע שעה," אמרה לונה, "צריך להתארגן."
*****
"אשלי!" נכנסו הבנות בריצה.
"מה קרה?" שאלה אשלי מכיסאה, "מצאתן קצה חוט?"
"לא," התנשמה ג'יין, "אבל זה משהו לא פחות חשוב."
"מה קרה?" עכשיו נשמעה אשלי סקרנית.
"אני, ג'יין ואריאל דיברנו עם ג'ולי, ילדה מהשכבה שלנו," התחילה יסמין, "והיא הראתה לנו את זה."
היא הביאה לאשלי את הדף.
"וכאילו שזה לא מספיק," המשיכה ג'יין, "היא גם הראתה לנו את זה." היא הביאה לה גם את הפלאפון עם הסרטונים.
"5 תיקים פליליים לסנואו?" נדהמה אשלי, "משהו כאן לא נשמעה לי הגיוני."
היא פתחה את המחשב, ונכנסה לתיק של סנואו בבית היתומים.
"לא כתוב כאן שום דבר על תיקים פליליים." היא אמרה.
"ומה עם העירייה?" שאלה יסמין.
אשלי פתחה את התיק שלה בעירייה: "גם פה כלום." אמרה.
"ומה לגבי הסרטונים?" שאלה ג'יין והפעילה את סרטון הגניבה.
"זה מזויף." קבעה אשלי.
"ולמה את אומרת את זה?" שאלה יסמין בחשדנות.
"יש שם שעון," הסבירה אשלי, "על השעון הזה יש שעה. מה השעה שם?"
"12:43." אמרה אריאל.
"בואו נעשה זום." אמרה אשלי. היא הקפיאה את התמונה ועשתה זום-אין לכיוון השעון.
"מה התאריך שכתוב שם?" שאלה אשלי את הבנות.
"העשרים ושלושה באפריל…" אמרה ג'יין לאט, כנדהמת, "2020."
"ג'ולי סתם רימתה אתכן." אמרה אשלי.
"ומה עם הסרטון השני?" התעקשה יסמין.
אשלי הפעילה את הסרטון השני.
"לזה באמת אין לי הסבר." נכנעה אשלי.
"לי יש," פסעה סנואו צעד אחד קדימה, "זאת," היא הצביעה על הנערה איתה דיברה, "בת-דודה שלי. וזה היה אחרי שרבתי עם האחיות שלי."
"אז מה שאת אומרת…" התחילה אריאל.
"זה לא אתן," אישרה סנואו, "דיברתי על האחיות שלי."
"אוף!" קראה ג'יין, "ג'ולי סתם ניסתה להסיט אותנו נגדך!"
"סליחה סנואו," אמרה יסמין, "טעינו בגדול."
"אבל איך היא זייפה את הסרטון של הגניבה?" שאלה אריאל, "זה בוודאות החדר שלנו, בוודאות התיקים שלנו, וזו סנואו."
"אני יודעת!" קראה ג'יין, "זוכרות שג'ולי נרשמה לחוג אנימציה שנה שעברה?"
"את אומרת שזה אנימציה?" שאלה אשלי, היא לא נראתה משוכנעת.
"כן," הסכימה איתה סנואו, "אין מצב שהיא יכולה לעשות אנימציה ברמה כזו תוך שנה."
"אז מה אתן מציעות?" שאלה ג'יין.
"את זה." אמרה אשלי, היא פתחה במסך המחשב תמונה של אדם עם מין מסכה כחולה ווירטואלית על הפנים.
"זה דִיפּ פֵייק. טכניקה לסינתזה של דימוי אנושי המבוססת על בינה מלאכותית, שמשמשת לשילוב והטמעה של תמונות וסרטונים קיימים על גבי תמונות מקור או קטעי וידאו בטכניקת למידת מכונה המכונה רשת אדברסרית גנרית." כשראתה את המבטים המבולבלים על פניהן של הבנות היא הוסיפה, "או בקיצור, את לוקחת תמונה או סרטון של מישהו, ומצלמת את עצמך עושה משהו אחר. התוכנה מנתחת את תנועות הפנים והגוף של הדמות ושלך, ומלבישה את התנועות שלך על הדמות."
"עכשיו כשאני חושבת על זה," אמרה יסמין, "נדמה לי שג'ולי קיבלה משהו כזה שנה שעברה. "
"אז הכל ברור עכשיו…" אמרה אריאל.
"כן," הסכימה סנואו, "אבל למה שג'ולי תסיט אתכן נגדי?"
"את צוחקת, נכון?" שאלה ג'יין, כאילו שהשאלה של סנואו היא השאלה הכי מטופשת שנשאלה אי פעם.
"ג'ולי הייתה איתנו בחדר שנה שעברה." הסבירה אריאל, "ואני חושבת שהיא די מרגישה שהחלפנו אותה."
"ולא רק זה," המשיכה יסמין, "מאז שאת באת לכאן, הכל הולך לך ולאחיות שלך. את מתאקלמת כאן מהר, ומצטרפת לצוות שלנו, ומאי הופכת בין רגע לכוכבת קבוצת הכדורגל של בית היתומים. אני לגמרי מבינה אותה."
"אם ככה," אמרה סנואו, "אז נראה לי שאני פורשת מהצוות."
"מה? למה?" התפלאה אריאל, "אנחנו צריכות אותך…"
"תחשבי על זה," אמרה סנואו, "כנראה שלא רק ג'ולי שמה לב לזה שהכל מצליח לנו, וכנראה שלא רק היא מקנאת. אני בטוחה שלפחות חצי מבית היתומים פתחו חזית נגדי ונגד האחיות שלי. אז אני חושבת שאני צריכה להוריד פרופיל לבינתיים."
"אבל את יכולה לפחות לעזור לנו מאחורי הקלעים?" שאלה ג'יין, "לעזור לנו לחשוב ולחקור, אבל לא להיות בפרונט. כי אנחנו ממש ממש צריכות אותך איתנו."
"בסדר." אמרה סנואו, "מסכימה."
"סליחה על מקודם." אמרה יסמין.
"זה בסדר." חייכה סנואו, "זה לא אשמתכן."
"אחרי שהכל הסתדר," אמרה אשלי, "יש לנו עוד דברים לחקור!"
*****
"איך לא קיבלתי את דורותי?" שאלה סופי, מתוסכלת.
"לא תמיד הכל הולך בחיים," אמרה לה אריאנה, "כנראה הג'סיקה הזאת הייתה יותר טובה."
"אני אגיד לך משפט שמלווה אותי כל החיים," אמרה סקיי, "החיים לא פיירים, כדאי שתתרגלי."
"זה לא ממש עוזר." סיננה סופי.
"תראי, סופי," התיישבה לידה סטפני, "לפעמים לא מקבלים מה שרוצים בחיים, אבל לפחות יש לך תפקיד, ויש לך טקסט. והמון. אז תתחילי להתאמן על הטקסט שלך, לעזאזל, ותעשי את מנהיג הקופים המעופפים הכי טוב אי-פעם!"
"אני יכולה להיות מנהיגת הקופים המעופפים?" שאלה סופי את סקיי.
"בסדר," משכה סקיי בכתפיה, "אבל את צריכה גם להגיד את זה למיס קרייג'."
"אני אגיד לה אחר-כך," אמרה סופי, "עכשיו אני צריכה להתאמן."
*****
"הנה היא!" קראה לונה.
לונה, סייליני, מאי ומיסיס דאדילין התקדמו לעבר המטוס.
"הולד!" קראה סייליני.
"הולד, אנחנו כאן!" קראה מאי.
הולד הפנתה את ראשה לעברן.
כשראתה אותן היא עברה את המחסום ורצה לעברן.
"התגעגעתי אליכן ממש!" קראה הולד, וחיבקה את שלושתן ביחד, ואז את כל אחת בנפרד.
"גם אנחנו אליך." אמרה לונה.
הולד הגישה להן שקית. "זה בשבילכן." אמרה, "יש לי עוד כמה דברים, אני אשים אותם בחדר."
מאי לקחה ממנה את השקית.
"זה החולצות!" קראה, "תודה!"
היא הוציאה את החולצות וחילקה אחת לכל אחת.
"הולד," אמרה מאי והגישה להולד את חולצתה, "את ראשונה."
"עכשיו לונה." אמרה מאי והביאה ללונה את החולצה שלה, "וסייליני."
"ועכשיו שלי." אמרה ולקחה את חולצתה.
"אני מתה לראות את הפרצוף של שאר הקבוצה כשנבוא עם החולצות!" צחקה לונה.
"והן עוד חתומות!" קראה סייליני, וחיבקה את הולד, "תודה."
במקביל, ניגשה אמה של הולד למיסיס דאדילין.
"אני צריכה לדבר איתך." אמרה למיסיס דאדילין.
השתיים התרחקו מעט  מהבנות וראסטי.
"חשבתי על זה," התחילה אמה של הולד, "אני רוצה שהולד תבוא לגור איתנו. אבל אני לא יודעת איך היא תגיב לזה, שהיא צריכה לעזוב את החברות ואת בית היתומים."
"אני חולקת עליך בעניין זה," אמרה מיסיס דאדילין, "הולד צריכה להישאר בבית היתומים. היא גדלה אצלנו. היא מכירה את המקום טוב מאוד, ואני באמת חושבת שהיא לא רוצה לעזוב. אני שבשביל הולד בית היתומים יהיה כמו פנימייה. היא תהיה שם למשך השבוע, ובסוף השבוע היא תבוא הביתה, מקובל?"
"מצידי כן." אמרה אמה של הולד, "אבל צריך לשאול אותה."
"הולד," פנתה אליה מיסיס דאדילין, "אני ואימך חשבנו שאת תהיי אצלנו במשך השבוע ובסוף השבוע תבואי הביתה, לאמא שלך ולאחיך. מה את אומרת?"
"בסדר." אמרה הולד.

ועכשיו דממה. 

;)

עוד יצירות לגנזכי הלב. 

אנא בכח, לדרוש בכח!

להתקלף מעצמנו, להתקלף ממה שאומרים.

תוהים על שגעוננו. מכריזים שאנחנו משוגעים.

אז איכשהו מוצאים עצמנו קמים ועוזבים את הבית.

מתפללים לאור בהירות הדרך.

מגיעים עם לב בשר שדורש החייאה..

רב'ה הצילו!

כתוב באותיות גדולות על הקיר בעזרה.

ההולכים והבאים, צועקים ומקשרים.

חוזרים ומנסים לדבר,

רב'ה- אתה שומע?

רב'ה- אתה אומר לנו להקשיב ללב שלנו?

אנחנו באמת מגיעים בלי שום דבר,

מתחננים בפני הארץ לא לבכות, להבין.

את עדיין זוכרת אותי ארץ אהובה?

השבים הביתה רק כועסים יותר.

מבולבלים, חרדים.

אך כשושנה בין החוחים שומעים-

לב יהודי.. עורה. הקיצה. קום ישן ושוב אל ה' אלוהיך.

אוהבת אותך כאנוש אל אנוש

כתבתי לך

לא ענית.

אולי גאווה

אולי כי בכית.

אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....

מה אומרים?

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

****

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"