~6~
"קוף מעופף?" הזדעקה סופי, "סתם קוף מעופף?"
"את לא סתם קוף מעופף," ניסתה סקיי להרגיע אותה, "את הקוף המעופף הראשי, את המפקד!"
"אבל אני לא רוצה להיות קוף מעופף!" קראה סופי, "אפילו אין להם הרבה טקטס!"
"אצלנו דווקא יש להם." קבעה סקיי, ותחבה ליד של סופי תסריט.
"זה התסריט שלך," אמרה, "תתחילי להתאמן, ותיראי שזה תפקיד שתפור עליך."
"מה שתגידי." הפטירה סופי ביובש, והלכה לדרכה, בעוד סקיי עדיין חלקת תסריטים לשחקנים.
"היא ממש רגשנית בקשר לזה," אמרה סטפני לסקיי כאשר קיבלה ממנה את התסריט שלה, "אני משחקת את המכשפה הרעה מהמזרח, ואני לא מתלוננת."
"אבל אני מבינה אותה," אמרה אריאנה שנעמדה מאחוריהם, "היא ממש רצתה לקבל את דורותי, אבל במקום היא קיבלה קוף מעופף, אז היא מאוכזבת. לא קרה כלום."
"מי קיבלה את דורותי?" שאלה סטפני.
אריאנה הצביעה אל מאחורי כתפה.
ילדה גבוהה ומחוייכת עברה שם ונופפה לכולם.
"ג'סיקה ראלין." סיננה סטפני בכעס, "אני מתעבת את הילדה הזאת."
"היא חייבת תמיד להיות טובה בהכל." אמרה אריאנה.
"גם בזה," משכה סקיי בכתפיה, "מסתבר. אבל היא כנראה הייתה באמת הכי טובה."
"את צודקת." אמרה אריאנה והשפילה ראשה.
"בואו נלך לדבר עם סופי." הציעה סטפני, והשלוש חזרו אף הן לחדרן.
*****
"סנואו דיווידס." קראה ג'יין מפתח החדר.
סנואו הביטה בחברותיה. הן היו כועסות מאוד.
"מה קרה?" שאלה סנואו, "עשיתי משהו?"
"המון דברים." אמרה יסמין.
היא ניגשה אליה ושלפה את הפלאפון של ג'ולי.
"מה זה?" שאלה סנואו.
"תגידי לנו את." הייתה זאת ג'יין.
יסמין הפעילה את הסרטון הראשון, שבו סנואו מחטטת בדברי חברותיה.
"אני לא עשיתי את זה!" גוננה סנואו.
"אלא מי?" שאלה אריאל, היא נשמעה יותר פגועה מכועסת.
"אני… אני לא יודעת…" גמגמה סנואו, "נשבעת לכם שאני לא עשיתי שום דבר כזה!"
"ומה עם זה?" שאלה יסמין, והפעילה את הסרטון השני.
"הן ממש בלתי נסבלות!" קראה סנואו מהפלאפון, "אני לא יכולה להיות בחברתן יותר!"
"איזה כיף זה ללכלך על החברות הכי טובות שלך." אמרה ג'יין בקול עוקצני.
"אבל…" התחילה סנואו להסביר.
"לא אבל!" קראה יסמין, "את לכלכת עלינו, את חיטטת לנו בפרטים האישיים, ואנחנו בסך-הכל ניסינו להיות נחמדות אליך, לעזור לך להתאקלם, וזה מה שאנחנו מקבלות בתמורה?!"
"אני…" התחילה סנואו בשנית.
"וזה שלא גילית לנו על עברך?" המשיכה יסמין, ונופפה בדף שג'ולי הביאה להן.
"חמישה תיקים פליליים?!" הזדעקה סנואו, "גניבות ופריצות לרכבים? אני נשבעת שבחיים לא עשיתי דבר כזה!"
"והסרטונים?" שאלה ג'יין.
"אני לא חיטטתי לכן בדברים האישיים! נשבעת לכן!" קראה סנואו, שהייתה על סף בכי.
"את יודעת מה?" הציעה ג'יין, "אנחנו עכשיו הולכות לאשלי, שתבדוק את הדברים האלה, ותגיד אם הם מזויפים, או לא."
"רעיון טוב." אמרה אריאל, "בואי סנואו."
*****
"יומן טיסה, יום ראשון." דיברה הולד מתוך המסך, "היום היינו במוזיאון הלובר. היה נורא כיף. המבנה העצום הזה של הפירמידה נראה יפה יותר מקרוב. כמובן שהלכנו גם לראות את 'המונה ליזה' וזה כל-כך יפה. כמובן שאני מצרפת תמונות מהטיול. אחרי המוזיאון הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה, ותנחשו את מי פגשנו שם? את גריזמן, דמבלה ופוגבה. הם פשוט ישבו שם לאכול. כמובן שעשינו איתם סלפי מיד, אני אשלח גם את זה. מקווה שכיף לכן בבית היתומים, כמובן כמה שאפשר להיות כיף. אוהבת אתכן ומתגעגת. נשיקות."
"איזה כיף לה!" קראה לונה כאשר הן עברו על התמונות, "גם אני רוצה לטוס לצרפת!"
"תפרגני לה." אמרה סייליני.
"אני כותבת לה להביא מזכרות." אמרה מאי.
"אם היא לא מביאה," צחקה לונה, "אני לא יודעת מה אני אעשה לה."
"לפחות היא מקבלת זמן איכות עם אמא שלה ואח שלה." נאנחה מאי.
"אתן חושבות שהיא תלך איתם?" שאלה סייליני.
"מה זאת אומרת?" שאלה לונה.
"את יודעת," הסבירה סייליני, "זאת אמא שלה, אולי היא תרצה שהולד תבוא לגור איתן."
"אני לא חושבת שהולד רוצה." אמרה מאי.
"למה לא?" שאלה לונה.
"ראית איך היא התעצבנה עליה, על כל מה שקרה." ענתה מאי.
"וחוץ מזה," הוסיפה סייליני, "לא נראה לי שהיא מוכנה לעזוב את המקום, ואותנו."
"את מפרגנת לעצמך יותר מדי." חייכה לונה.
"היי, אני חברה טובה, לא?" חייכה גם סייליני.
"בואו נחזיר לה תשובה." אמרה מאי, "אני אפתח את המצלמה, נעשה סלפי."
מאי הוציאה את הפלאפון שלה והוציאה את המצלמה.
"מוכנות?" שאלה, "שלוש, ארבע, ו.. אקשן!"
"היי הולד!" התחילה סייליני, "אנחנו ממש מתגעגעות אליך!"
"איזה כיף לך שאת בצרפת!" אמרה לונה.
"תודה על התמונות מהלובר," אמרה מאי, "וברור לך שאת מביאה מזכרות, נכון?"
"היא מתכוונת למתנות." הסבירה סייליני.
"נשיקות בחזרה." אמרה לונה.
"אוהבות אותך." אמרו כולן ביחד.
"ביי." חתמה מאי, עצרה את הסרטון, ושלחה אותו להולד.
התגובה לא איחרה לבוא.
'היי,' כתבה הולד, 'תודה על הסרטון, גם אני מתגעגעת, וברור שאני מביאה לכן מזכרות. רק תגידו מה אתן רוצות.'
"הולד שואלת מה אנחנו רוצות למזכרת." יידעה מאי את חברותיה.
"להיות בצרפת." אמרה לונה.
"אני כותבת לה שתביא משהו של נבחרת צרפת." אמרה מאי.
'תביאי משהו של נבחרת צרפת.' כתבה לה מאי.
'יש.' כתבה הולד, וצירפה תמונה של ארבע חולצות של הנבחרה עם השמות שלהן.
'זה עם המספר שלכן בנבחרת,' כתבה הולד, 'ויש על כל אחת חתימה של גריזמן, דמבלה ופוגבה.'
'תודה לך.' כתבה לה חזרה מאי, וצירפה אימוג'י מאושר, ועוד אימוג'י של לב, ומיד עדכנה את חברותיה בדבר.
"עכשיו יש לנו במה לנופף באימונים." צחקה סילייני.
"מה השעה?" שאלה לונה.
"15:45" ענתה מאי.
"יש אימון עוד רבע שעה," אמרה לונה, "צריך להתארגן."
*****
"אשלי!" נכנסו הבנות בריצה.
"מה קרה?" שאלה אשלי מכיסאה, "מצאתן קצה חוט?"
"לא," התנשמה ג'יין, "אבל זה משהו לא פחות חשוב."
"מה קרה?" עכשיו נשמעה אשלי סקרנית.
"אני, ג'יין ואריאל דיברנו עם ג'ולי, ילדה מהשכבה שלנו," התחילה יסמין, "והיא הראתה לנו את זה."
היא הביאה לאשלי את הדף.
"וכאילו שזה לא מספיק," המשיכה ג'יין, "היא גם הראתה לנו את זה." היא הביאה לה גם את הפלאפון עם הסרטונים.
"5 תיקים פליליים לסנואו?" נדהמה אשלי, "משהו כאן לא נשמעה לי הגיוני."
היא פתחה את המחשב, ונכנסה לתיק של סנואו בבית היתומים.
"לא כתוב כאן שום דבר על תיקים פליליים." היא אמרה.
"ומה עם העירייה?" שאלה יסמין.
אשלי פתחה את התיק שלה בעירייה: "גם פה כלום." אמרה.
"ומה לגבי הסרטונים?" שאלה ג'יין והפעילה את סרטון הגניבה.
"זה מזויף." קבעה אשלי.
"ולמה את אומרת את זה?" שאלה יסמין בחשדנות.
"יש שם שעון," הסבירה אשלי, "על השעון הזה יש שעה. מה השעה שם?"
"12:43." אמרה אריאל.
"בואו נעשה זום." אמרה אשלי. היא הקפיאה את התמונה ועשתה זום-אין לכיוון השעון.
"מה התאריך שכתוב שם?" שאלה אשלי את הבנות.
"העשרים ושלושה באפריל…" אמרה ג'יין לאט, כנדהמת, "2020."
"ג'ולי סתם רימתה אתכן." אמרה אשלי.
"ומה עם הסרטון השני?" התעקשה יסמין.
אשלי הפעילה את הסרטון השני.
"לזה באמת אין לי הסבר." נכנעה אשלי.
"לי יש," פסעה סנואו צעד אחד קדימה, "זאת," היא הצביעה על הנערה איתה דיברה, "בת-דודה שלי. וזה היה אחרי שרבתי עם האחיות שלי."
"אז מה שאת אומרת…" התחילה אריאל.
"זה לא אתן," אישרה סנואו, "דיברתי על האחיות שלי."
"אוף!" קראה ג'יין, "ג'ולי סתם ניסתה להסיט אותנו נגדך!"
"סליחה סנואו," אמרה יסמין, "טעינו בגדול."
"אבל איך היא זייפה את הסרטון של הגניבה?" שאלה אריאל, "זה בוודאות החדר שלנו, בוודאות התיקים שלנו, וזו סנואו."
"אני יודעת!" קראה ג'יין, "זוכרות שג'ולי נרשמה לחוג אנימציה שנה שעברה?"
"את אומרת שזה אנימציה?" שאלה אשלי, היא לא נראתה משוכנעת.
"כן," הסכימה איתה סנואו, "אין מצב שהיא יכולה לעשות אנימציה ברמה כזו תוך שנה."
"אז מה אתן מציעות?" שאלה ג'יין.
"את זה." אמרה אשלי, היא פתחה במסך המחשב תמונה של אדם עם מין מסכה כחולה ווירטואלית על הפנים.
"זה דִיפּ פֵייק. טכניקה לסינתזה של דימוי אנושי המבוססת על בינה מלאכותית, שמשמשת לשילוב והטמעה של תמונות וסרטונים קיימים על גבי תמונות מקור או קטעי וידאו בטכניקת למידת מכונה המכונה רשת אדברסרית גנרית." כשראתה את המבטים המבולבלים על פניהן של הבנות היא הוסיפה, "או בקיצור, את לוקחת תמונה או סרטון של מישהו, ומצלמת את עצמך עושה משהו אחר. התוכנה מנתחת את תנועות הפנים והגוף של הדמות ושלך, ומלבישה את התנועות שלך על הדמות."
"עכשיו כשאני חושבת על זה," אמרה יסמין, "נדמה לי שג'ולי קיבלה משהו כזה שנה שעברה. "
"אז הכל ברור עכשיו…" אמרה אריאל.
"כן," הסכימה סנואו, "אבל למה שג'ולי תסיט אתכן נגדי?"
"את צוחקת, נכון?" שאלה ג'יין, כאילו שהשאלה של סנואו היא השאלה הכי מטופשת שנשאלה אי פעם.
"ג'ולי הייתה איתנו בחדר שנה שעברה." הסבירה אריאל, "ואני חושבת שהיא די מרגישה שהחלפנו אותה."
"ולא רק זה," המשיכה יסמין, "מאז שאת באת לכאן, הכל הולך לך ולאחיות שלך. את מתאקלמת כאן מהר, ומצטרפת לצוות שלנו, ומאי הופכת בין רגע לכוכבת קבוצת הכדורגל של בית היתומים. אני לגמרי מבינה אותה."
"אם ככה," אמרה סנואו, "אז נראה לי שאני פורשת מהצוות."
"מה? למה?" התפלאה אריאל, "אנחנו צריכות אותך…"
"תחשבי על זה," אמרה סנואו, "כנראה שלא רק ג'ולי שמה לב לזה שהכל מצליח לנו, וכנראה שלא רק היא מקנאת. אני בטוחה שלפחות חצי מבית היתומים פתחו חזית נגדי ונגד האחיות שלי. אז אני חושבת שאני צריכה להוריד פרופיל לבינתיים."
"אבל את יכולה לפחות לעזור לנו מאחורי הקלעים?" שאלה ג'יין, "לעזור לנו לחשוב ולחקור, אבל לא להיות בפרונט. כי אנחנו ממש ממש צריכות אותך איתנו."
"בסדר." אמרה סנואו, "מסכימה."
"סליחה על מקודם." אמרה יסמין.
"זה בסדר." חייכה סנואו, "זה לא אשמתכן."
"אחרי שהכל הסתדר," אמרה אשלי, "יש לנו עוד דברים לחקור!"
*****
"איך לא קיבלתי את דורותי?" שאלה סופי, מתוסכלת.
"לא תמיד הכל הולך בחיים," אמרה לה אריאנה, "כנראה הג'סיקה הזאת הייתה יותר טובה."
"אני אגיד לך משפט שמלווה אותי כל החיים," אמרה סקיי, "החיים לא פיירים, כדאי שתתרגלי."
"זה לא ממש עוזר." סיננה סופי.
"תראי, סופי," התיישבה לידה סטפני, "לפעמים לא מקבלים מה שרוצים בחיים, אבל לפחות יש לך תפקיד, ויש לך טקסט. והמון. אז תתחילי להתאמן על הטקסט שלך, לעזאזל, ותעשי את מנהיג הקופים המעופפים הכי טוב אי-פעם!"
"אני יכולה להיות מנהיגת הקופים המעופפים?" שאלה סופי את סקיי.
"בסדר," משכה סקיי בכתפיה, "אבל את צריכה גם להגיד את זה למיס קרייג'."
"אני אגיד לה אחר-כך," אמרה סופי, "עכשיו אני צריכה להתאמן."
*****
"הנה היא!" קראה לונה.
לונה, סייליני, מאי ומיסיס דאדילין התקדמו לעבר המטוס.
"הולד!" קראה סייליני.
"הולד, אנחנו כאן!" קראה מאי.
הולד הפנתה את ראשה לעברן.
כשראתה אותן היא עברה את המחסום ורצה לעברן.
"התגעגעתי אליכן ממש!" קראה הולד, וחיבקה את שלושתן ביחד, ואז את כל אחת בנפרד.
"גם אנחנו אליך." אמרה לונה.
הולד הגישה להן שקית. "זה בשבילכן." אמרה, "יש לי עוד כמה דברים, אני אשים אותם בחדר."
מאי לקחה ממנה את השקית.
"זה החולצות!" קראה, "תודה!"
היא הוציאה את החולצות וחילקה אחת לכל אחת.
"הולד," אמרה מאי והגישה להולד את חולצתה, "את ראשונה."
"עכשיו לונה." אמרה מאי והביאה ללונה את החולצה שלה, "וסייליני."
"ועכשיו שלי." אמרה ולקחה את חולצתה.
"אני מתה לראות את הפרצוף של שאר הקבוצה כשנבוא עם החולצות!" צחקה לונה.
"והן עוד חתומות!" קראה סייליני, וחיבקה את הולד, "תודה."
במקביל, ניגשה אמה של הולד למיסיס דאדילין.
"אני צריכה לדבר איתך." אמרה למיסיס דאדילין.
השתיים התרחקו מעט  מהבנות וראסטי.
"חשבתי על זה," התחילה אמה של הולד, "אני רוצה שהולד תבוא לגור איתנו. אבל אני לא יודעת איך היא תגיב לזה, שהיא צריכה לעזוב את החברות ואת בית היתומים."
"אני חולקת עליך בעניין זה," אמרה מיסיס דאדילין, "הולד צריכה להישאר בבית היתומים. היא גדלה אצלנו. היא מכירה את המקום טוב מאוד, ואני באמת חושבת שהיא לא רוצה לעזוב. אני שבשביל הולד בית היתומים יהיה כמו פנימייה. היא תהיה שם למשך השבוע, ובסוף השבוע היא תבוא הביתה, מקובל?"
"מצידי כן." אמרה אמה של הולד, "אבל צריך לשאול אותה."
"הולד," פנתה אליה מיסיס דאדילין, "אני ואימך חשבנו שאת תהיי אצלנו במשך השבוע ובסוף השבוע תבואי הביתה, לאמא שלך ולאחיך. מה את אומרת?"
"בסדר." אמרה הולד.

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,

בין הטוב והרע, האסור והמותר

בין המתוק לבין המר

בין פחד לתקווה

בין כישלון להצלחה

בין העולם הזה לעולם הבא.

אין בי ולו רגע אחד של שקט,

רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה

ימי עוברים עליי ביעף,

ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,

ייאוש מהבאות,

תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,

והניכור ביני לבין עצמי גדל,

מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,

שאלו שני הפכים.

איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?

איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?

אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!

גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה

אנה אבוא כשרחק ממני לעד?

האם בנה לי אהובי משכן בליבו?

האם אוכל שוב להיות בקירבו?

אנא  שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,

אבא תוציא ממנו את הריקנות,

תקשיב לי את הניצוץ שכבה,

תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,

קצר נדודי ולצרותי---

אמור די!

חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.

שממה

מחבק את החידלון קרוב אליי

נושם את הפחד

מתחמם מלהבת השנאה

כי בסוף כולם קיימים

אין סיבה להתכחש לטבע המציאות

(ונכון, ייתכן ויש לנו בחירה על הדרך בה אנו חוזים במציאות - ואולי עדיף להכחיש את המידות השליליות ובכך לבטלם.

ואכן, קשה לדבר על הנושאים הללו כי מסתבר שמילים לא עושים פה עבודה טובה.)

אבל בואו רק נזכור דבר.

ה' אחד.

ו"אני" לא קיים כחלק נפרד ממנו.

המצוי הראשון הוא גם המצוי היחידי.

כל השיטוטים שלנו בעולם קורים אך ורק בתוכו.

ייתכן ואנחנו פשוט מחשבה בתוך מודעות אינסופית.

(מודעות אינסופית שלא מחולקת. הלכות יסודי התורה פ"א ה"ג וה"ז)

לאן שלא תלכו אנא זכרו זאת.

על מנת שלא תקחו ברצינות את מנת קיומכם ה"אינדיבידואלי".

על מנת שלא תצטערו על מנת חלקכם בעולם הזה והבא.

ניהיליזם אינדיבידואלי - שחרור מתפיסת העצמי המוגבלת.

אל עבר השחרור האולטמטיבי הקיים רק אצל המצוי היחידי.

כל הדתות והמסורות הרוחניות בסוף מדברות על הדבר הזה.

התבטלות מוחלטת אל האינסוף.

מכיוון שזהו מנת חלקנו בכל מקרה.

תמיד שואלים - האם נשאר משהוא מאיתנו בסוף?

במקום לשאול - האם היינו משהוא מלכתחילה.

ובנוסף, קחו עצה לחיים - המציאות מוסברת בצורה יותר "איכותית" על ידי פרדוקסים.

...

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַה' לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת."

ישעיה נה יג

סִרְפָּד זָב מִקְּצוֹת לָשׁוֹן

לְהִיטוּת חוֹרֶפֶת אֲחוֹרֵי נַפְשׁוֹ

נוֹשַׁכְתּוֹ בָּאֵשׁ לְהִכָּלוֹת

נְשַׁקְתּוֹ כָּאֵשׁ לְהֵיכָלוֹת

מְבֹהָל מְשֹׁחָז בְּשַׁחַד וְהֶבֶל

בְּמֶתֶק עִבְרִי וּבְנֶפֶשׁ אֶבְרָתִי

נִפְרַד בְּהִלָּפֵת

נִלְפָּת בְּהִתְפָּרֵד

כְּתֻמָּה נֶחֱרֶצֶת בּוֹ הַלֶּשֶׁם

בְּלַהֲבוֹ זִיקֶיהָ נוֹהֲרִים

שִׁלּוּמַת הַשֵּׂכֶל

מְשׂכֶּלֶת שְׁלָמִים

עֵדֶר-נֶפֶשׁ בּוֹ בְּפֶלֶךְ

הַגּוֹלֵל אִמְרִי הָאִישׁ

וּכְמִכְמַנֵּי הַתְּכֵלֶת

מִתְּכוֹלוֹ מַנְעִים

בִּבְאי-הַשַּׁחַק כִּמְטֻטֶּלֶת

נֶצַח מְטֻלָּא בְּהוֹד

שָׁב הַסֵּבֶר וְשִׁבְרוּ

סָב הַתָּם עַל עֲקֵבוֹ

מִנְּעִיצַת הַעֵין בָּעֵמֶק

וּמֵרַעַד עלָמוֹת אֵינְסְפוֹר

מְדּוֹהַר נִרְכַּב כְּאֶמֶשׁ

וְשִׁמְשׁוֹ עָלַי כַּטּוֹב

יִחוּדוֹ לָבוּד הָדוּר

פִתְאוֹמוֹ מִצּוּר לְצוּר

מְלָחֵם בַּשַּׁעַר

בְּעַרְשׂוֹ חֲלוֹם

פִּלּוּלִי-הִיּוּלִי

אָנָּא אֵלִי

פָּנַי לָאוֹת

לפעמים צריך לקום וללכת. אמרתי לעצמי.

רציתי לומר לעוד  מישהו את זה. אם זה רק היה אפשרי, קרוב. אם מישהו רק ישאל.

אסתכל אל האופק וזה בדיוק מה שאגיד לו. לפעמים צריך פשוט ללכת. 

כביכול במילים סתומות אלו תמונה אמת אדירה. תשובה חלקית לעת עתה. כיוון. משב רוח.

אני נשבע שברגע זה, כל שברצוני הוא לקום וללכת אל הלא מקום. למלאות את הציווי שגזרתי על עצמי באדיקות דתית. לשאוף אוויר פסגות ולשתות מי רחוב מזוהמים. 

מסע, אולי. המילה מתגלגלת לי פתאום מאי שם. אני חושב שכן. מסע. נפש פתאום רוצה מסע.

אני משהה את מבטי על הקיר הלבן וחסר והחלק, אפשר יש בפשטותו עומק נסתר.

לא, גלות. לגלות אני משתוקק. החלק הציני מאחורי המוח שלי מרשה לעצמו לגחך. שיגחך. שיגחכו כולם. אולי.

אני נאנח ומתרומם, שולח יד אוטומטית אל הטלפון ועוצר באמצא הדרך, מביט בו מונח. הו אלוהים איזה הרהורים עולים, אם תעזוב את הטלפון לחמש דקות. היצור הציני בראשי מגחך שוב בלי חן.

אני פותח את הטלפון וקורס בחזרה אל הספה. לפעמים נדמה שאתה חי את חייך מהצד, כמו צפיה בסרט רב חושי. חסר שליטה לחלוטין. לא, אני מגזים, לא חסר שליטה, אבל חסר תשוקה, ומה תעזור לך שליטה, בלי רצון. הציניות עולה בי שוב, ואני מדחיק אותה. פעם אחת אחרונה להיום.

פותח וואטסאפ , הודעה וחצי. עניין בתוכי נדלק ונכבה כלעומת שבא. פעם ראיתי בסרט מישהי מתה ממנת יתר.  בוודאי כך אני מרגיש, נראה. אם מותר לי, בכלל. אני ריק לגמרי במבט המזוגג הזה וחומר סמיך ומגעיל יוצא לי לאט מהפה, ומהאף. אולי מדגיש את חוסר האונים שלי. את חוסר העניין. 

הטלפון נופל לאט מידי הקפואות, ואני לא טורח להרים אותו, שישאר על הרצפה. הוא ומה שאני. הייתי רוצה להיות.

ונשאר רק אני על הספה, אני המרוקן, עלוב, חלש. רק מסע יוכל להוציא אותי מכאן. לכל הרוחות. רק גלות.

מבטי הנודד נתפס לרגע בבקבוק היין על השיש. זה גם סוג של. אה . מסע.

הציניות השפלה שבתחתית ליבי מחייכת בהנאה, ואני ניגש אל השיש בצעדים כבדים

לקט פרואה וכומסת

לקט חוצפת לשון

שתויה מטל ומעשב

ושיכר פטלים ענוג

לקט חורצת דרך

ושביל כתכתים אגסי

נכרכת בחן ובחסר

באדמת ההוא הפלאי

לקט בת ארבע נועצת

עינייה בקרן זווית

כעץ פתלתלי וכשוע

האוחזים בכנפי הפרי

לקט שוקטת על אדר

לקט צומרת שחור

רוחץ הרקיע בתכלת

לקט נמשחת באור

פנים ואחור נעה חרש

תצפין ותזרח ותנפול

בעין הכרכום מלקטת

בצלמה בצלמוות ותוהו

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...

על ההר מנזר מצודה אבנים לבֵנים ברזל ספרים חיצים כתבי הקודש מול עולם שצר לו על ההר

שצר לו

ברדסים קסדות קשקשים גלימות שמן רותח מים קדושים מחסנים ספריות דמים טבילות מסדרונותבתוככי ההר

צר, נעשה צר

מגדלים חרכים רעפים אבני בליסטראות מות גיבורים אגדות מצווֹת מַצּוֹת חרוכות מלאכים נושאי חרבות יין עשָן שחר עולה מאחורי ההר

אין צר מזה

אדמה רוח דם זיעה דמעה ים מלוחים אולי עמדו החומות למרות הכל?