"וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוהיך מיסרך"
כמו אב רחמן, בשעה שהוא מכה את בנו יחידו ילד שעשועיו מתגברים רחמיו ואהבתו לבנו, ודווקא משום זה רוצה בתשובתו ומלמדו להועיל. כן גם בשעה שהדין מחייב לייסר את ישראל, דווקא אז מתגלה שישראל הם בנים למקום. הקב"ה חושק לבניו ישראל עם קודשו, לא מצד המעשים והזכויות אלא מפני שהם בניו, "בנים אתם לה' אלוהיכם", ובין כך ובין כך קרויים בנים (קידושין לו), ודווקא אז מתגלים הגעגועים העליונים של הקב"ה לישראל עמו, "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה'" (ירמיה לא יט)
(נימוקי המקראות פרשת עקב)
