היו שלוש שניות שהצלחתי לחייך, ואז הכל התפוצץ בפנים הוריקן של שתיקה זועמת חילל את כל כולי. כל הזעם שיש לי כלפי העולם, כלפי עצמי. כלפיו.
הסתובב בתוך תוכי והשחית כל פינה שכוחת אל שעוד יש בי.
ולא ידעתי עוד איך להכיל את הכאב הזה, נשכבת פרקדן על שמיכה שמזמן איבדה את צורתה, צמר מגעיל. אירוני שזה הדבר היחיד שעוד עוזר לי להרגיש את החום שלו, הצמר המגעיל שהוא התעקש לשמור.
חום שמיימי שרותח לי בקצות האצבעות, ומשגע אותי עד שפיות.
לרגע איפשרתי לעצמי להרגיש כאב, לרגע הסכמתי לעצמי להרגיש.
אז הכל קרס, החום עלה מקצות האצבעות והמיס את כולי.ודמעות מלוחות ירדו במורד הפנים וצבעו אותי בגווני אפור ושחור.
הכי כאב לי שהוא ראה את הכל, הכי כאב לי שהוא ראה אותי כשנפלתי.
הכי כאב לי שהדבר היחיד שהיה לו להגיד זה,
" את חייבת לסלוח לו, חייבת לסלוח לו שהוא עזב יותר מדי מוקדם למרות שהבטיח לך חיים שלמים. לסלוח לה שהיא מזכירה לך אותו. ולסלוח לעולם שהוא מעז להמשיך בלעדיו"
וזה נכון, ואולי יום אחד אצליח לסלוח לעצמי
שנתתי לו לכאוב אותי כשכאב לו כל כך.)
(אפשר להגיב. רק בטקט)