שמיכה ופוך ושמיכה ודם ושמיכה ופוך ואש וחתולים וכיכרות ומזרון עם בושם של מלון.
כמה אנשים משלמים על מלון.
כמה הם משלמים על האושר הזה שמגיע אליהם בצורת כוס אספרסו רייחנית וקוראסון חמאה ענק מיימדים או עוגת פרג שאף פעם לא חיבבתי,סתם כי זה מרגיש בטעם של גוויות נמלים מעורבבות עם ביצים,סוכר וקמח.
או שהם משיגים אושר בצורת לובי עמוס בספות שקוראות רק להיקבר בתוכן ולא לצאת לעולמים.
כמה שאנשים משלמים על אושר.
אבל מה אם לי אין כסף לקנות אושר?
אין לי.לעולם לא יהיה לי.
כל הכסף שלי עובר בכניעה ובכבוד לאמא האלופה שלי.
אם כל הכסף עובר לאמא לארנק,היא יכולה לקנות אושר.
אני לא.
אני לא.
אתמול יצאתי לשם באחת שלושים וחמש,עטופה במירי הפשמיכה שלי(את פנינה השארתי בבית),עם סיכת מקור שאספה לי רבע מהשיער הענק שלי,עגילים גדולים-כאלה שירושלים אוהבת ופרצוף מפוחד.
פרצוף שותק.
פרצוף פגוע מעצמו ומהפלאפון שהחליט שלא באלו להישרף ומהשווארמה שעוד לא התעכלה והתנהגה בחוצפה ולא רצתה לצאת החוצה,אפילו בעזרת אצבעות ומאמא שלא יודעת לאיפה אני הולכת בכלל.
והלכתי.
וישבתי.
והצפנתי.
ובכיתי.
ושתקתי.
ועברתי לחדר בנות,הכל היה שם שקט.ישבתי על הפוף האדום והתייחדתי עם עצמי ועם שתיי עגלות ותינוק אחד ישן.
תינוק אחד ישן..אומר שגם פה יש מתיקות.
אולי מתיקות מוצפנת בתוך עגלה שחורה בתוך חדר בנות בתוך חצרוני,אבל מתיקות יש בחיים.
יש מתיקות ויש תינוקות ויש אושר.
ואז קמתי חזרה למלון,הרגיש לי פתאום זר ככ.
אני חוזרת בתשובה,לא רוצה ללכת לשם יותר.