בתוך פרשת השבוע פ' עקב נאמר כך: "כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדני האדנים, הא-ל הגדול הגבור והנורא, אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד" (עקב י, יז). כלומר: התורה מספרת בשבח הבורא, שהדין שלו הוא אמת וצדק – הוא אינו נושא פנים לאיש, ולא לוקח שוחד שמשפיע עליו חלילה לשנות את פסק הדין מכפי האמת.
ולכאורה יש כאן תמיהה גדולה:
שוחד שייך במי שיש לו צרכים, יש דברים שחסרים לו, וכאשר מביאים לו את הדברים שהוא זקוק להם – הוא נהנה מהם ונעשה משוחד לטובת מי שהביא לו את ההנאה המסויימת הזו. וכך, כאשר אדם מביא כסף לשופט או פקיד, אותו פקיד נהנה מן הכסף שקיבל וטובת הנאה זו גורמת לו לפעול לטובת אותו אדם שהביא לו את ההנאה. לכן הזהירה התורה מפני לקיחת שוחד, כי שופט וכדומה צריך לפסוק את הדין לפי האמת, ולא לפי טובות הנאה שמעוותות את הכרעת השכל הישר.
אולם כאשר מדברים על הקב"ה, שעליו נאמר "לה' הארץ ומלואה", "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות" – איך אפשר להעלות על הדעת שאפשר לשחד אותו, שלכן התורה צריכה לחדש לנו שהקב"ה אינו לוקח שוחד?! כשמדברים על אדם שיש לו צרכים וכו' אפשר להעלות על נס את זה שהוא לא מוכן לקחת שוחד, אולם כשמדברים על הקב"ה, שיש לו הכל בכל מכל כל, לא חסר לו שום דבר והוא לא צריך שום דבר, אין שום משמעות לענין ה'שוחד' ולא צריכים לומר שהוא לא לוקח שוחד כי זה לא שייך אצלו בכלל!
ובמלים פשוטות: התורה אומרת שהקב"ה לא לוקח שוחד, ומשמע כאילו אפשר לתת לקב"ה שוחד ורק שהקב"ה מצידו אינו לוקח – אולם באמת הרי זה הרבה יותר מזה: אי אפשר בכלל להעלות על הדעת לנסות ולתת לקב"ה שוחד!... ולמה איפוא התכוונה התורה?
אלא:
שוחד גשמי, בכל מובן שהוא, בוודאי אי אפשר לתת לקב"ה, כי זה לא אומר אצלו דבר, ואין לכך שום משמעות. אולם מה שהתורה באה כאן להדגיש ולשלול, הוא ביחס לשוחד רוחני – שוחד של תורה ומצוות. ובזה רואים אנו במוחש, לצערנו, כי יש רבים שחושבים כי הם "משחדים" את הקב"ה, בכל מיני דרכים ובכל מיני הזדמנויות.
הקב"ה אינו צריך מאתנו לא כסף, לא זהב ולא כל הנאה אחרת. מה הקב"ה כן צריך מאתנו? הקב"ה צריך מאתנו מצוות. את המצוות שלנו הוא כביכול לא יכול לעשות, את זה אנחנו צריכים לעשות בעצמנו. המצוות הם ה'טובת הנאה' שאנו יכולים כביכול 'לתת' לקב"ה.
ובענין זה של המצוות יכולים לפעמים לחשוב שאפשר 'לשחד' את הקב"ה:
אדם עושה עוולה מסויימת, או בין אדם למקום או בין אדם לחבירו – וכדי להרגיע את מצפונו הוא אומר: טוב, נכון שמה שאני עושה הוא דבר לא טוב, דבר שאינו רצוי בעיני אלקים ואדם, אבל בזכות הדבר הזה אני ארוויח כסף, ואת הכסף הזה אתן צדקה לישיבות ולבתי מדרש. ובכן, הקב"ה אולי 'יכעס' עליי על העבירה שאני עושה, אבל כשהוא יראה את הצדקה שאני עושה – הוא יבין שזה היה כדאי...
ועל כך מזהירה אותנו התורה, כי הקב"ה אינו לוקח שוחד, גם לא שוחד של מצוות: גם אם יש לנו כוונות טובות וחיוביות, אם מדובר על עבירה נגד רצון הקב"ה – הקב"ה אינו רוצה זאת בשום אופן שבעולם. הקב"ה אומר לנו: אינני צריך את כל הצדקה ואת כל המעשים הטובים שלך. אל תצדיק את החילול שבת או את השגת הגבול בכך שאחר כך תתן מזה צדקה. גם אם מנסים "לשחד" את הקב"ה בכל מיני דרכים – מעשה העבירה נותר מעשה שלילי ורע, לכל דבר.
צריך לזכור, כי המצוות אינן 'עסק' פרטי שאנו יכולים לעשות בו שיקולים של ריווח והפסד. כאשר מדובר על כסף פרטי שלנו – זכותנו להשקיע אותו באיזו דרך שנראית לנו, ומותר לנו להגיע להפסדים מסויימים, אם אנחנו עושים חשבון שבזכות ההפסדים הללו נגיע בסופו של דבר לרווחים גדולים, כך שההפסד היה משתלם. בכסף פרטי שלנו מותר לנו להפסיד מכאן – כדי להרוויח מכאן.
אולם המצוות אינן עסק, אי אפשר לסחור בהם. המצוות הם רצון הקב"ה, ורק הקב"ה הוא שיודע בדיוק מהי התועלת הגדולה בעשיית מצוה ומהו הנזק העצום של עבירה. איננו יכולים לעשות חשבונות שהקב"ה 'מוכן' להפסיד קצת מכאן – כדי שאחר כך הוא 'ירוויח' מצוות ומעשים טובים מכאן. צריכים ללכת אך ורק לפי ההלכה הסלולה, לא לנטות ימין ושמאל.
