צניעות.
ומה שבינתיים זה רק מה שאמור להיות ואין. והרי אמרנו שאמור זה שם של דג. אהה.
עאלק דתיים. שומרים נגיעה.
פעם שקיבלנו את התורה. היה תורה. והיה חוקים. והיה מה מותר ומה אסור.
ואז היה הרבה שנים שאנשים האמינו שיש אלוהים והאמינו שצריך לעשות מה שאלוהים אמר. והאמינו שאי אפשר אחרת.
אחר כך, קם דור חדש. שאמר. בוא נעשה שיח. מתורבת.
כמובן שגם עם נשים, אבל הם יעמדו בצד, שלא יכשילו אותנו חלילה.
הרי אלוהים אמר: "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"
אחר כך הנשים זעקו על הקיפוח. והאנשים יראי ה ריחמו עליהם והכניסו אתם למעגל.
אחר כך באו שנים שאמרו. כיתות נפרדות. כמובן! כך אמר האלוקים.
אבל אחרי הצהריים בסניף, נו, שוין, מה הבעיה, ילדים קטנים..
והאנשים ירא ה.
וילדים משחקים. היא רואה אותו והוא רואה אותה והם אולי אפילו כורתים איזה ברית
וכמה זמן הם כבר יצליחו לשמור נגיעה?! אה?!
ולמה שהם ירצו בכלל, אה?!
העיינים רואות והלב חומד. ולמה שלא יצאו נואפים?!
<ואני בוכה
והאנשים יראי ה.
ובחתונה ללחוץ יד רק לדודה. ומה הבעיה?
ואז רק לחברה של הדודה כי היא תעלב.
ובדרך לראות את כל מה שהיא לא לובשת
והאנשים יראי ה.
ולמה שלא יחטאו?!?!?!
העיניים רואות והלב חומד.
והשבט מעורב.
ומחוץ לבית כנסת משוחחים
על דא ועל אה
ביחד.
כי הרי מה. אנחנו אנשים בוגרים.
איש איש חיים בלעו.
והאנשים פחות יראי ה.
וברחתי מהחרדים כמו מאש. אבל שם.
שם.
לא הכרתי אף אחד שהוא אחד. ואפילו עם בני דודים בקושי דיברנו.
ובטח שלא בבית כנסת ובטח שלא לשחק ביחד או סתם להגיד שלום.
כי בנות זה פה.
ובנים זה שם.
והאנשים יראי אלוקים.
והתורה היא תורה והחוקים הם חוקים. ויש אסור ויש מותר.
ואני עדיין שונאת אותם נורא על מלא דברים אחרים. אבל זה מופלא בעיניי.
אין "שיח"
ואין שבט מעורב.
ואין טיול מעורב
ואין דיבור.
כי אני אשה
ואתה גבר
והגבר היחיד שאני ידבר איתו
הוא אבא שלי
וסבא שלי
ואחי
ובעלי
וזהו
זהו זהו זהו
אחר כך עם הבנים שלי
וזהו.
ואדם יראי אלוהים.
הלוואי שהייתי חוזרת לשם.
איש איש חיים בלעו.
והתבלבלתי סופית וגמרנו.
(געגועים, אגב...)