הן שואלות אותי הילדות בגן.
יש לך תינוקת?
לא. אין לי.
גם לא תינוק.
אז למה את עם מטפחת.
לנסות להסביר להן ממתי צריך. מהחתונה.
להסביר להן שצריך לכסות את השיער מהחתונה,
וזה לא קשור להורות.
וה' מחליט מתי לתת תינוק.
ולמרות שנשואה פחות משנה.
ולמרות שזה בעצם בכלל לא הרבה זמן.
והתמימות הזאת
מתוקה כל כך.
בפנים זה צובט לי.
כי אני נשואה פחות משנה.
וכבר הייתה אמורה להיות לי תינוקת.
או תינוק.
עוד לא הגענו לשלב של לשאול על זה,
והדופק שלו,
או שלה,
נדם.
והפסיק.
כי הייתי אמורה להתחיל את השנה הזאת בבית,
לא בגן.
עם תינוק קטנטן
או עם בטן ענקית של חודש עשירי.
כי אחרי שההריון הראשון נגמר,
והתאוששנו ממנו.
ונחנו.
הגיע עוד אחד.
ושוב, הייתי אמורה להתחיל את השנה כשאני נושאת עובר בתוכי,
כשאני בסוף שליש ראשון ומתחילה לנשום לרווחה מהבחילות שעברו.
אבל בסוף
אני לא יודעת איך זה לסיים שליש ראשון.
ואני לא יודעת, אם אני מאלה שמתחילות להרגיש טוב אז, או שממשיכות תשעה חודשים.
לא יודעת.
כי אני מתחילה את השנה עם רחם ריקה.
עם רחם שגירדו אותה
רחם שהתרוקנה בפעם השניה
חודש לפני שהייתה אמורה להתרוקן לראשונה מעובר,
מעובר שהיה אמור להיוולד כתינוק. בריא ושלם. ושלנו.
נשואה פחות משנה.
ושאלות מתוקות של ילדות טהורות ותמימות
שאמורות להצחיק
כי אנחנו זוג כ"כ צעיר
דוקרות לי את הלב.
ודורשות ממני להפיק חיוך חיצוני שכזה. מעושה.
)
אמנם ספציפית בנושא אבדן הריון...