זוג צעיר, שני ילדים בריאים הריונות קלילים כמו בתמונות, כמו בספרים..
הריון שלישי, חיכינו לו קצת, (עברתי ניתוחון ורק אחריו נכנסתי להריון), הכל רגיל, קצת דימומים, שום דבר מיוחד..
סקירה, ביקשתי לעשות ראשונה, משהו באינטואיציה רמז לי.. הרופא נחמד, שואל מה יש בבית, מתעניין, פתאום שקט, הוא מתחיל להחוויר..
שואל, לקחת חומצה פולית? אני עונה שכן, מתחיל לגמגם, אני רואה משהו, משהו לא בסדר..
מתחיל להסביר שזה נדיר, והוא שהוא מומחה לא ראה כזה דבר כל שנותיו..
משם הדרך הביתה. נוהגים בין הדמעות, מתקשרים לרב לשאול מה עושים, בהכוונתו ובהכוונת מכון פוע"ה, פונים לפרופסור מלינגר, מומחה מוח בעוברים, הוא אומר שאין שאני לא צריכה אפילו לבוא לבדיקה, המצב לא טוב..
הרבנים יושבים ופוסקים לנו הפסקת הריון
ועדת הפסקת הריון, דבר נוראי, יושבים רופאים, עובדת סוציאלית, ומדברים על המקרה שלנו, אין בכלל טיפונת של ספק, זה ברור.
רופא אחד נוראי, וצוות שלם מקסים (ומזכירה אחת ענקית שצרחה על הרופא הנוראי) וזה מאחורי
בוכה, האחות בחדר התאוששות מנגבת לי את הדמעות, מנחמת..
בבית מנסים לאסוף את השברים, מנסים שוב, והנה שוב הריון, ב"ה!
שוב בדיקות
הרופא שואל מתי היית בהריון? הוא לא זכר אותנו..
מזכירים לו.. היינו כאן, לפני שנה בדיוק.. השקיפות תקינה, נשימה אחת קטנה
קובעים תאריך לסקירה.
סקירה, אותו רופא, אותה סיטואציה, הזוי, לא, לא יכול להיות! לא שוב! לא אותו הדבר.. הרי זה נדיר..
שוב הדמעות, פורים עצוב מאוד, מנסים לצחוק ולשמוח בשביל הילדים..
שוב מרוסקים שבורים רצוצים
שחור. הכל שחור
**שנה אחרי**
מגיעים לפרופסור מוטי שוחט לבירור, הוא מפיח בנו תקווה, זה לא גנטי, פשוט סוג של זכיה בלוטו
לאחר 3 שנים מחליטים לנסות שוב
המתח, הפחד, האמונה,
סקירה ראשונה.. רופא אחר, מקום אחר, משנה מקום משנה מזל?
הכל תקין הוא אומר, אנחנו פורצים בבכי
הריון תקין
תינוקת בריאה
אושר צרוף
(שנתיים אח"כ מצטרף עוד אפרוח מתוק למשפחה)