אני באמת מאמין לך שקשה, שמתסכל, שמייאש. לפעמים נראה שאנשים לא חושבים מספיק.
אין בחירה, הכל כפייה. מנופפים בדגלים, מדברים סיסמאות. זה אכן קשה להיות נורמלי בעולם של משוגעים.
גם קשה להיות משוגע בעולם של נורמלים, זה צד אחר של המטבע. ואף צד לא עושה חיים קלים.
אני לא בא לדבר, גם לא לשכנע, אני רק רוצה להשאיר דלת אחת פתוחה.
לא חייבים להיכנס, אבל אולי שם יהיה מקום לנוח קצת, לנשום לפני שצוללים שוב לחפש.
כמה קל להציג זלזול ולפטור את עצמך מעימות.. די חבל
אתה סתם זורק מילים לאוויר ומנסה לפתור את עצמך..
אין כמו לבטל דעות במחי משפט ריק
דמגוגיה היא רבת פנים. יאללה גבר, ניצחת
אתם תראו את הסדרה בהסתורה? בכאן 11
כמה באמת תופעת מסיבות האנוסים באמת קיימת?
מתיר עגונות.
בוודאי שהתופעה קיימת והיא לא נדירה, אבל אני לא חושב שהיא נפוצה מאוד.
שאני יודע שהוא קיים
כאילו אני לא אצליח באמת למחוק את קיומו מהראש והרגשות שלי
ואז
יש את תורתו ומצוותיו
ואם לא
אז שאלות פילוסופיות
שבסופן
הרבנים תמיד צדקו וכל מה שהם השתילו לי
ואז הבחירה לצאת
לשחרר מהכל
תמיד תהיה מלווה באשמה.
ואז זה כבר לא שווה את זה
ואז אני נשאר באותו מצב
לופ.
השאלה איפה הקושי מתבטא אצלך בדיוק ואיך אתה מתמודד איתו?
האם זה מקדם אותך או מרחיק אותך?
איך זה מסתדר עם הסביבה?
למגזר שממנו הגיעו.
אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.
תשובה סליחות וכו' ועם כל המחשבות והרגשות בלב?
השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.
כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.
אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .
אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.
לכזה שלא מופיע בתפריט הראשי.
בעז"ה תכף תשובו 
, טוב לראות שלא כותבים פה הרבה...
.
בא לי כבר לשחרר.
לתת להכל לקרוס.
להישיר מבט אל המציאות ולהפסיק להתחבא.
