איך זה תמיד, תמיד אני שוב כאן. פצלש פה פצלש שם, וכבר לא אכפת אם זה טוב או רע או אולי, אני רק חייבת לכתוב חייבת לכתוב חייבת לכתוב חייבת. ואיך זה לא קורה מעצמו, ואיך אני צריכה להכריח, וכל פעם מחדש, כמו בכל דבר. לא כותבת כמעט בכלל. ויש כישרון וזו הרפואה וזאת אולי הדרך היחידה, אבל לא. לא אני. מטומטמת. חולי רע. חסרת כל. חסרת כל שאני, חסרת לעזאזל. לא מצליחה לכתוב אף פעם. על דף? פחחח, בחלומות. יותר מידי לדעת את עצמי, יותר להיות חשופה, יותר. ובכלל, הדפים אחר כך, מה עושים איתם ואיך נפטרים ולמה כך הכאב ראש הזה. והודעות, לעצמי. זו בדיחה. זה קצר ולא לעניין, זה ראוי להקרא כתיבה. ועכשיו הרשימות, הפתקים. הם אחלה. הם לא מספיק. לא מספיק לא. אין שם להשתחרר באמת, אין. וכאן, שוב. מה אכפת, שיתפוצצו כולם, שישרפו לאבק דק.ואסור לחשוב ואסור לעצור ואסור לחזור לאחור. כי אם אחד מהם, זה נגמר זה, הכל. ואין יותר כתיבה, ואין ספק רפואה. ולכתוב, ככה, בלי לסנן, בלי לבקר. זה חייב להיות זה. וזהו. על זה נלחמים. השאא, כשיבואו, אם יבואו, יבואו. אולי שירים, אולי סיפורים, אולי קטעים קצרים. אם יבואו, יבואו.
ופה ושם ואני. כמה רחוק אפשר להגיע במחשבות. כמה עמוק. כמה תהומות אםשר ליצור. כמה מנהרות וחדרים אפלים. כמה. שיטפונות, מערבולות. כמה פעמים אפשר למות ולהמשיך לחיות. כמה אפשר לחלום ואז לנחות. שוב ושוב ושוב. פעם היו לי חלומות. מה זה חלומות? חלום. אני כל כולי הייתי חלום אחד גדול. one day. זאת הייתה אני. כמה חלומות כמה. הייתה אמונה. בכלום. בטוב רחוק ולא ידוע. בחלום. היתה אמונה בחלום. היתה אמונה בי. עוד לא התפכחתי. זה לפני שהקאתי את עצמי באסלה והורדתי אחרי את המים. רציתי, חלמתי, האמנתי. ומה, איך לא. לא הגשמתי. התחלתי, חשבתי, הנה זה עובד, הנה זה קורה. אמרתי, ימים טובים פה, אני עוד אהיה. ובלי לשים לב, אל תשאלו איך ומתי התחיל, באמת שלא שמתי לב. אני פה. היי כולם. שלום שלום ואל תבואו בחלום. אני פה, מה זה פה, מפחיד. ערפל, זה מה שפה. לא סופה, לא גשמים, לא שרפה גדולה ולוהטת. ערפל, אובך, עילפון. אני כלום. צל. צל של קיום, צללית בן אדם. ואין חלום, ואמונה לא מעניינת, וone day נקבר מזמן.וצללית הקיום. ממה היא מתקיימת? הא!! בינגו! שאלת המילניום! אז אני אגלה, כי כבר לא אכפת. פוביה, מכירים? יופי. אז הן מגיעות בחמולות, אם לא ידעתם. הפוביות. משפחות משפחות. חבורות. מתרבות במהירות. פרו ורבו ומלאו. אקסלנט, כמו שצריך. אז הם ככה, הפוביות. משכל, מלב, מגברים, מחלומות, מדיבור של אמת. מכתיבה, מדיבור שכזה, (יאפ, מהסוג הפשוט. דרך הוצאת המילים מהפה), ממנה וממנה וממנה וממנו בעיקר, וזהו, הכוח במוח נגמר, נרדמת לעצמי בפרצוף.
ואין צנזורה או בדיקה, מה שיוצא יוצא, סוף סוף הולף לי.
ופה ושם ואני. כמה רחוק אפשר להגיע במחשבות. כמה עמוק. כמה תהומות אםשר ליצור. כמה מנהרות וחדרים אפלים. כמה. שיטפונות, מערבולות. כמה פעמים אפשר למות ולהמשיך לחיות. כמה אפשר לחלום ואז לנחות. שוב ושוב ושוב. פעם היו לי חלומות. מה זה חלומות? חלום. אני כל כולי הייתי חלום אחד גדול. one day. זאת הייתה אני. כמה חלומות כמה. הייתה אמונה. בכלום. בטוב רחוק ולא ידוע. בחלום. היתה אמונה בחלום. היתה אמונה בי. עוד לא התפכחתי. זה לפני שהקאתי את עצמי באסלה והורדתי אחרי את המים. רציתי, חלמתי, האמנתי. ומה, איך לא. לא הגשמתי. התחלתי, חשבתי, הנה זה עובד, הנה זה קורה. אמרתי, ימים טובים פה, אני עוד אהיה. ובלי לשים לב, אל תשאלו איך ומתי התחיל, באמת שלא שמתי לב. אני פה. היי כולם. שלום שלום ואל תבואו בחלום. אני פה, מה זה פה, מפחיד. ערפל, זה מה שפה. לא סופה, לא גשמים, לא שרפה גדולה ולוהטת. ערפל, אובך, עילפון. אני כלום. צל. צל של קיום, צללית בן אדם. ואין חלום, ואמונה לא מעניינת, וone day נקבר מזמן.וצללית הקיום. ממה היא מתקיימת? הא!! בינגו! שאלת המילניום! אז אני אגלה, כי כבר לא אכפת. פוביה, מכירים? יופי. אז הן מגיעות בחמולות, אם לא ידעתם. הפוביות. משפחות משפחות. חבורות. מתרבות במהירות. פרו ורבו ומלאו. אקסלנט, כמו שצריך. אז הם ככה, הפוביות. משכל, מלב, מגברים, מחלומות, מדיבור של אמת. מכתיבה, מדיבור שכזה, (יאפ, מהסוג הפשוט. דרך הוצאת המילים מהפה), ממנה וממנה וממנה וממנו בעיקר, וזהו, הכוח במוח נגמר, נרדמת לעצמי בפרצוף.
ואין צנזורה או בדיקה, מה שיוצא יוצא, סוף סוף הולף לי.