אם הבנתי נכון אז התשובה היא

 

"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה..."

כשבא לך, דברי איתי באישי. אולי נוכל לברר משהו יחד.  חח

בס"ד

 

אין אדם בעולם שיכול להצהיר מי הוא-בדיוק!-מהם החסרונות המעלות..היכולות במדויק..

 

אנחנו מודעים ונחשפים לחלק מעצמנו..אבל..ישנם המון כוחות בכל אדם.. ב-"אני" שלי-שכולנו לא מודעים להם!

 

מאיפה הבאתי את זה..אז כך..

קודם כל מבוא במשנה-"אל תאמין בעמצך עד יום מותך"..-משמע-גם אדם,שחושב שהוא מודע לכל מעלותיו ולחילופין וחושב שהוא יודע מי הוא באמת..- מגיע הפס' ואומר-"הי עצור בנאדם-אל תיהיה כ"כ בטוח בעצמך..!!

-----

 

 

 

 

 

 

קודם כל אני חושבת שחשוב ממש שנזכור שהבסיס שלנו כאנשים הוא טוב! הרצון שלנו הוא טהור. השאיפה שלנו היא לעשות דברים טובים וכ'ו וכו', אנחנו תותחים!

אבל.. לעיתים קורה שנופלים, לעיתים אנחנו מרגישים שאיבדנו את האמת שלנו, שאנחנו כבר לא עושים דברים מרצון טוב אלא מתוך האגו, מרצון לצומי, מרצון לעשות רושם.

ככה שנגיד ואת אומרת לעצמך, וואי איזה מנומסת הייתי עכשיו, אשריי. ואז את חושבת, וואו וואו סטופ! עצרי כאן רגע! מה את מקשקשת, היית מנומסת כי רצית שיחמיאו לך על הנימוס, כי רצית שהחברה תחשוב שאת עלמה מנומסת, ולא כי באמת רצית להיות מנומסת. עכשיו כשזה קורה, תעצרי רגע.

את יכולה לחשוב בשתי דרכים לדעתי,

1. אוקי, אז אני חושבת שלא הייתי אמיתית... אבל... מה שעשיתי עכשיו, הנימוס הזה הוא טוב! זה דבר טוב להיות מנומס, כך שאפילו אם זה לא היה אמיתי, כדאי מאוד שאני אקח על עצמי נימוס, כי זה דבר טוב! בסופו של דבר בעז''ה יהיה לך רגע אחד של נימוס שהוא אמיתי לחלוטין, ביום בהיר אחד תגלי שזה חלק ממך, הנימוס הזה הוא כ''כ חיובי בעינייך וזה פשוט נהייה חלק מהמידות שלך. ולא בשביל הצומי, אלא בגלל שזה חלק ממך! וזה חלק טוב ממך! 

2. לזכור שהבסיס שלי הוא טוב, שעכשיו היצר הרע החליט להתעלל בך ולהכניס לך לראש שאת לא אמיתית ועושה הכל בשביל הצומי, אבל תנסי לחשוב אחורה אחורה, כן כן בהתחלה כשהיית מנומסת, כשאמרת תודה.. את חשבת לעצמך אז, 'עכשיו אני אהיה מנומסת כדי שזה מה שיחשבו עלי?' אני יכולה כמעט לחתום לך ש.. לא!! ממש בשנייה הראשונה שאמרת תודה, זה היה לגמרי מאמיתיות, לגמרי כי את מנומסת.

והרגע הראשון הזה- זה את! זה המחשבה שלך, לפני שמחליט להשתחל לו ולהרוס לך אותה מחשבה שאת לא אמיתית.

בלי קשר, אם זה דבר טוב, כדאי להקנות את המידה הזאת לנו. גם אם זה סוג של צביעות מסויימת. אבל כל עוד היא חיובית, כדאי לשמור אותה לעצמנו.

לדוג', יש לי חברה ממש מתוקה, שכל פעם שיצא לי לנסוע איתה לאנשהו, הרגשתי שאני ממש דוסה איתה. הדיבור שלי יותר על רמה. תופעה מוזרה כזו, לא יודעת להסביר. וחשבתי בהתחלה שאולי זה צביעות קצת, אבל את יודעת מה.. גם אם זה כן צביעות, זה שאני מדברת יותר חיובי ויותר על רמה, זה לא רע! להפך, זה טוב. מתוך הדיבור הזה עם אותה חברה, אולי אני אקנה לעצמי יותר ויותר זמן של דיבור יותר על רמה. זה לא צביעות לדבר בצורה יפה, או להיות נימוסי! זה חיובי. זה פשוט דבר שאת לא רגילה אליו, שאת לא מזהה את עצמך בו, אבל דווקא בדברים האלה- כדאי לך להתקדם בהם!

 

שאלה שהייתה לי מלא מלא זמן, האם אני אני, או שלא? ואם אני אני אז מה זה אומר בכלל? ובייחוד הכי הציק לי העניין של צביעות! אולי אני עושה הכל ממקום צבוע, וזה לא מקובל בעיני שאני אנהג ככה!

אז הגעתי למסקנה פשוטה, אני אשאף כמה שיותר להיות בנאדם טוב, לתקן את עצמי כמה שאפשר. אם אני אראה דבר שלא מוצא חן בעיני, אני אשתדל לתקן אותו. לעשות מידי פעם חושבים עם עצמי, לראות במה התקדמתי, איזה מנהגים מגונים נטשתי בצד וכדו'.

 

בקיצור, כן, זה נושא מאוד מסובך. ויש לו המון פרמטרים. אבל מבחינתי את צריכה לזכור דבר אחד, את בנאדם טוב! ואם מה שאת עושה הוא טוב, המשיכי לעשות אותו. לא משנה אם את מרגישה שזה לא אמיתי.

ב''הצלחה ומוזמנת לדבר איתי באישי.

 

 

גמאני שאלתי את השאלה הזאת...

וענו לי שבעצם, כל מה שאת מראה בכל מקום- בבית את משהו אחד, בשבט, בכיתה...- הכל ביחד זה את.

ואם את לא מרוצה ממשהו, אז תשני את זה...בדרך כלל את מתנהגת בצורה מסויימת בגלל החברה, שימי לב לזה..

יומטוב!

בעיקר בזמן האחרון שאני ממש לא יודעת מי אני ומה אני...

אני יודעת מי אני.. זהו..

יש אנשים שיש להם מודעות עצמית, או סתם ראיה פשוטה וברורה של עצמם.

הם יודעים מי הם, ובלי להתפלסף.

 

רוב האנשים לא כאלה...

[אין לי כ"כ זמן וסבלנות להאריך, אז בקצרה:]

א. לימוד - לימוד תורני מוביל אותך להכרת עצמך. להכרת הנפש שלך.

זה משהו שניסיתי להבין איך בדיוק זה קורה, ולא הצלחתי.

קחו את זה כדבר על טבעי... התורה מפתחת את הנפש שלנו ומלמדת אותנו על עצמנו.

ב. מכל התמודדות בחיים לומדים על עצמנו המון.

כוחות חיים מתפתחים בכל נסיון שעובר עלינו, ואנחנו במבט לאחור רואים כמה התקדמנו.

 

עד כאן להיום.

מאיפה לך לדעת שיש את אחד?

 

אני אחרי בירורים, הגעתי למסקנה, (שאולי היא מוטעית,) שלאדם אין אני אחד. הוא מלא מלא פנים והתנהגיות שונות במקומות שונים, וזה מה שמרכיב אותו.

אנחנו אנשים מורכבים. יש לנו יצר טוב ויצר רע, יש לנו רצונות שונים, יש לנו אלפי דעות באלפי עניינים. אנחנו מורכבים.

אז בגלל המורכבות הזו, אנחנו שונים במקומות שונים(אם לזה התכוונת בשאלה שלך). נראלי הגיוני לגמרי שתתנהגי במקום מסוים ככה, ומקום שונה בצורה אחרת, ואדם אחד יתפוס אותך שאתה ככה, ואחר יחליט שאת כזו.

גם הם שונים. אנחנו משתנים בהתאם למקום ולסביבה שלנו.

ברור שיש מוטיב שחוזר על עצמו ושאנחנו לא משתנים ממש עד הסוף(בכל זאת אנחנו בנאדם אחד, מורכב מאוד, אבל אחד)

 

אז לא בטוח שיש בכלל טעם לחפש את אני האמיתי שלך. כי נראלי יש הרבה כאלה.